קרוב ככל שאפשר להרחיק

במקום להתחבא מאחורי ניילון אריאנה מלמד בודקת אופציות לחדר האטום, 40 דקות טיסה מכאן, בקפריסין. מדור חדש

אם משעולי היישוב הקטן שבו אני גרה הם מדד למצב הרוח הלאומי, אז ברור למדי שעוד מעט תגיע המלחמה. בשבועות האחרונים, פוסעות במשעולים האלה בריות מודאגות מאזור א'. אנשים באים לרחרח, לבדוק ולהחליט אם כדאי להם לשריין חדר לא אטום, חצי דקה ממקלט מתחוזק היטב, עם נוף להרים או לנחל הקטון ששוצף-קוצף לא הרחק משם.

מחלון הבית שלי אני רואה אותם הולכים לאיטם בין עצי זית ואורן ומזהה מיד: בלי יוצא מן הכלל, כולם כאחד מתפעלים מזה שבדשא ליד חדר האוכל צומחות כלניות. ככה, מעצמן. וכשגמרו להתפעל, הם חוזרים לחישובי קיצין: מתי בדיוק תפרוץ? כמה זה יעלה לשבוע? ולשבועיים? ומה צריך להביא? ואיפה קונים פה מים מינרליים?

אחרים, ביניהם חברים טובים שלי, החליטו לנסוע מכאן. קרוב ככל שאפשר להרחיק, רחוק ככל שאפשר להיות קרוב. קפריסין הופכת פתאום ליעד נחשק, ואפילו סוכנת הנסיעות שלי רוטנת. "מה קרה לכולכם? זה אי בלי אטרקציות", היא מתלוננת בשיחת טלפון. היא לגמרי מתוזזת בימים האחרונים, מרוב בקשות לשריין מקומות לכל התאריכים האפשריים עד תחילת מרץ.

 

המון שקט, מה שנעלם מזמן מחיינו

 

אם נהגי מוניות בעולם כולו הם מקור לא אכזב לאינפורמציה ולנבואות שימושיות, הרי גם בקפריסין שמעו על הפלישה הישראלית המתקרבת, או בלשונו של סטאברוס דוקסיוליס, אסטרטג וטקסי באריזה אחת, "הטילים נגד הטילים לא עובדים. המסכות גם כן לא. יש לך שכל? מה את צריכה עוד מלחמה? אין לכם מספיק? תשבי פה, תנוחי".

סטאברוס לוחץ על הגז והמרצדס הישנה חולפת ביעף על פני שני זיזי סלע בתוך הים, שמשום מה מזהים אותם דווקא כמקום שבו האלה אפרודיטה בחרה לעשות אמבטיה. "מרחצאות אפרודיטה" קוראים לזה, ואני, שראיתי את הזיזים האלה פעמים רבות, מבינה פתאום את סוד הקסם הקפריסאי לאשורו – אבל לפני שאנסה לנסח אותו, סטאברוס נראה לי כמי שזקוק לנאום ציוני קטון.

"יש לנו מספיק מלחמות, אבל רוב הישראלים נצמדים לבית שלהם כשהן פורצות", אני מסבירה לו, לאו דווקא מתוך שכנוע פנימי עמוק. הוא חושב שזה לגמרי לא הגיוני, ואנשים צריכים לדאוג לעורם ולבני ביתם, כי מה לכל הרוחות יעשו אזרחים במלחמה כשזורקים עליהם טילים? יתחבאו מאחורי ניילון?

בחשבון הקוסמי הגדול סטאברוס צודק, אבל הוא לא גדל בישראל, מקום שבו המסע מתל אביב לירושלים התפרש בסיבוב הקודם כ"עריקה". גם הפעם, אני מניחה, יושמעו קולות ציוניים הולמים שיקראו לאזרחים להמשיך בשגרת חייהם המופרכת לגמרי וכך להילחם באיום הלא-קונוונציונלי, ויהיו גם אנשים שיגנו בלהט על העמדה הזאת.

ויהיו אנשים דוברי עברית שיטיילו על החוף בקפריסין, נניח בין פאפוס לפוליס, שאין שתיהן תואר ולא הדר מיוחד, נופים נשגבים או פסגות שגיאות, הוד קדומים או יופי עוצר נשימה. אבל יש בהן, וביניהן, מה שאין כאן: שקט. המון שקט. מה שידוע גם בשם "שלווה". מה שלגמרי נעלם מחיינו בשנתיים וחצי האחרונות, ואלוהים יודע מתי ישוב.

 

יפה בעיקר בגלל מה שאין בה

 

כשאלוהים ברא את ארץ ישראל, נשארו לו כמה חתיכות מיותרות, והוא הניח אותן בעדינות בים, לא רחוק מכאן. יש בנופי קפריסין משהו מתעתע מאד לעין הישראלית: הכל נראה כאילו-דומה, כמעט אותו דבר כמו כאן, אבל הכל מונח אחרת. הנה, פיסה של גליל מערבי בצד פיסה של הרי יהודה. והנה הים, אבל הוא כחול כל כך, ואיש אינו מזרים אליו שפכים. והנה רכס הרי הטרודוס, כן דומים ולא דומים להר מירון, ובגאיות יש ארזים זקופים וגאים, כן דומה ללבנון, ובמסעדות יש פיתות וטחינה וזיתים מעשה בית, לעגבניות ולמלפפונים יש טעם נפלא של פעם, ורק לקפה הטורקי צריך להקפיד ולקרוא "קפה קפריסאי", אחרת ייעלבו מאד בצד היווני של האי.

אבל קפריסין יפה בעיני, וודאי יפה לעת מלחמה, בעיקר בגלל מה שאין בה. קודם כל, אטרקציות. בערים יש פה ושם מלכודות תיירים בדמות מלונות נופש אקטיביים מדי, כולל רחיפות וצניחות וסקי מים אנרגטי וימבה פעילויות אירוביות עתירות-דציבלים לטף, אבל את אלה, במחילה, אפשר למצוא בכל מקום בעולם. אפילו באילת, איזור שאמור להיות מוגן משאיפותיו של סאדאם.

לפני שלושה שבועות, בחוף בין פאפוס לבין פוליס, יכולתי לפסוע שעות על קו המים ולאסוף חלוקי אבן צבעוניים מרהיבים מבלי להיתקל בנפש חייה אחת. כשכבר נתקלתי, הנפש הזו היתה שייכת לבריטי קשיש עם גלאי מתכות שחיפש מטבעות ובירך אותי יפה לשלום וגם חייך במאור פנים והתרחק בנימוס אל האופק.

יכולתי גם לעשות את מה שאי אפשר בישראל: ללכת לאיבוד. במכונית שנסעה אט אט בשביל כבוש בין גבעות וגאיות, אל תוך השקט המופתי של יער שלא הקרן הקיימת ארגנה אותו, אל בין ארזים זקנים שקיסוסים מטפסים עליהם וקרני שמש נשברות ביניהם עד שהן נוחתות בתוך נחל צלול, מפכה בעליצות מתחת לגשר נושן, ובלי שום שלטים שקוראים למטייל להיזהר מפני משהו: מוקשים או דרדרת, שטפון פתאומי או זיהום ממוקד, כל החוליים המסומנים שהבאנו על עצמנו בפיסות הטבע שעוד לא לבשו שמלת בטון ומלט.

וכך נסעתי שעות ארוכות בתוך יער, בידיעה ברורה שמבקשי נפשי לא אורבים לי, והקשבתי לציפורים וניסיתי ולא הצלחתי לזהות את כולן, וקטפתי קלמנטינות מעץ שהתגלה פתאום בעקול של הכביש, ושרתי קצת שלמה ארצי כי זה מה שאני עושה בטיולים, לא חשוב לאן – אבל פתאום, "תחת שמי ים התיכון" נשמע חרישי ונכון דווקא לכאן.

וכשהיער נגמר נגלה לעין כפר, סתם כפר, פיני קוראים לו, שהאטרקציה היחידה שלו היא, ש"אגודת ידידי החמור הקפריסאי" קבעה לה אותו למשכן. יש בקפריסין בני אדם שמטריד אותם מאד גורלם של החמורים הקשישים של האי, ולפיכך בנו להם חוות-מקלט לעת זקנה. ויש כאן – כמו בכל כפר שתבחרו ללכת לאיבוד לידו – לפחות מסעדה הגונה אחת, ובה איש לא יגער בכם אם תשתהו עוד ועוד על כוס יין אחת.

 

לא חובה להיות תייר מצטיין

 

ביום אחד בקפריסין אפשר להשיב את הרוגע לשרירי הפנים. ביום השני אפשר להתחיל לחייך. בשלישי, תגלו שאתם מתחילים לדבר בשקט ורוצים ללכת לאיבוד. כמו פעם, כמו כשהיינו ילדים. ברביעי, אפשר להתחיל לשקול עצלות בלתי מתוכננת, ולהיפטר לגמרי מן החובה להיות תייר מצטיין. יש שרידים ארכאולוגיים חשובים נורא ב"קברות המלכים" בפאפוס? נו, הם יסתדרו גם בלעדינו. יש אבנים מקסימות על החוף, ויש שמחה גדולה ביכולת לשוב ולהתבונן בהן ולהתפעל מריבוי הצורות וגם לקחת כמה הביתה, במקום שופינג.

יש מרכזי קניות מצוחצחים עם שדרות מעצבים והיכלות בשמים לתפארת? כאלה, כבר אמרנו, יש בכל מקום, אז למה דווקא כאן ועכשיו, כשבמקום זה אפשר להתלוות ליאני, קשיש חביב בכפר קאטיקאס,שוב סתם כפר, והוא ישמח להראות לכם כיצד מכינים קפה אסלי-מקומי על מצע של רמץ, ואחר כך יגיש לכם בצידו תפוזים ותפוחי עץ ובוטנים כשביקשתם רק קפה. כך עושים בכפר שלו. כך צריך היה לעשות בכל מקום.

ביום החמישי, השישי או השביעי, סביר להניח שתתחילו לפנטז על בית קטן באי הירוק והיפה הזה, שהוא בסך הכל קרוב נורא, רק ארבעים דקות טיסה. זה הזמן ללכת שוב לאיבוד בין כפרים מנומנמים, זה הזמן לחלום: הנה, הבית הזה שנראה כי איש אינו גר בו, בנוי אבן, תריסיו צבועים כחול, חסה ופטרוזיליה צומחים בגינה שלו וגרניום לוהב פורח בפחי-שימורים נושנים. אולי גם תעשו מעשה ותרכשו מדריך נדל"ן מקומי, ואז תגלו שקפריסין מצויה בתנופת בינוי ופיתוח וכי כל המחירים צפויים לעלות, והפנטזיה כבר מזמן לא בהישג יד.

 

אם כבר חדשות, אז עדיף בבית

 

אומרים שהמלחמה תימשך שבוע. כלומר, יותר מזה – אבל רק בשבוע הראשון אפשר להעריך שמשהו, השד יודע מה, אכן יקרה לנו. נראה לי שזה בדיוק הזמן הנכון למצות את מנוחת התיירים-בעל- כורחם. אחרי שבוע, אפילו הרגועים ביותר שבינינו ישאפו להתחבר בווריד ל-סי. אן. אן. קרוב ככל שאפשר להרחיק? לא ממש. בבתי מלון רבים בקפריסין, אם תשחקו קצת בשלט, תתחברו פתאום לחדשות ערוץ 2, אם לא התפתיתם קודם לכוכבית-גל"צ בסלולרי. מרגע זה ואילך צריך להתחיל את הספירה לאחור בדרך הביתה, כי אם כבר חדשות, אז עדיף בבית. או בין המשעולים באיזה יישוב קטן בגליל. אומרים שצומחות שם כלניות עכשיו, ככה מעצמן.