הכל אודות אבא

מהפנט, מרגש, מפוכח. רענן שקד על "אודות שמידט", הסרט הטוב ביותר שיצא השנה מהוליווד

"אודות שמידט" איננו מועמד השנה לפרס אוסקר הסרט הטוב ביותר. זה טבעי, אני מניח, שכן "אודות שמידט" הוא רק הסרט הטוב ביותר שיצא השנה מהוליווד. וכאשר הדולר, ליבנו, הנחתים וסף הרגישות המערבי, כולם בצניחה מתמדת, סביר כי אמריקה רוצה את ריצ'ארד גיר שלה רוקד סטפס ("שיקאגו") ואת אלייז'ה ווד שלנו מעפעף לעבר יצורי תלת-מימד עכורי-קול ("שר הטבעות"). ג'ק ניקולסון, נותן את הופעת חייו בסרט שיגרום לכם, בפועל, להרגיש משהו – כנראה צריבה – הוא מחוץ לתחום. עזבו אותנו מזה. יש לנו מלחמה על הראש.

קשה להאמין כי "אודות שמידט" הגיח מהוליווד, ועוד בשנה כה מקושקשת, שבה אמריקה מוכנה להסתכל לכל מקום (לעבר הרחוק עם "כנופיות ניו יורק"; לעבר הקרוב עם "שיקאגו"; לאירופה עם "הפסנתרן"; ליער מדבר עם "שר הטבעות") מלבד לעצמה בעיניים. "אודות שמידט" איננו מוצר הוליוודי טיפוסי של הזמן האחרון. זו דרמה קומית בנויה כספינת מפרשים מהזן הישן, מהאזור בזמן שבו עשו בהוליווד דרמות מאופקות על חייהם של אמריקאים אמיתיים. הסרט מאוזן באופן על-טבעי ממש, כמטוטלת שמיימית, בין הטראגי לקומי, אינו מושך בשרוולך לאף כיוון, ובעיקר מסרב לבעוט בישבנך על מנת להפילך לתהום הסנטימנטליה, הקיטש או הגבורה. הוא צועד בלוליינות מהפנטת סביב התהומות הללו, הנפערים סביבו ללא הרף, ואינו נופל לתוכם בשום שלב. הוא נותר ציני במידה, מפוכח ובעיקר מריר כשוקולד 70 אחוז מוצקי קקאו, והוא מסתיים כפי שהחל; בלא כלום. שיגרת חיים חסרת משמעות שסופה ידוע. זהו סוף טוב, כמובן, אם לקחת בחשבון כי הסרט נפתח ב... שיגרת חיים חסרת משמעות שסופה ידוע. מה קורה באמצע? הכל. וכלום. שום דבר שלא יכולתם לנחש לבד – כלומר הפתעה גדולה, כי ממתי אתם מצפים מסרט הוליוודי שיתחקה בדבקות כזו אחר החיים?

 

קתי בייטס, כפי שלא ראיתם

 

ג'ק ניקולסון הוא וורן שמידט, פנסיונר טרי לאחר חיים שלמים של עבודה קטנה, סבירה, בורגנית, כל-אמריקאית, בתאגיד ביטוח גדול. הוא מתגורר בנברסקה – עיצומו של המיד-ווסט האמריקאי – עם אשתו הלן. הם זקנים ובינוניים לגמרי. לשמידט לא נותרו סיבות רבות לחיות, למעט כוח ההרגל ובתו ג'ני (הופ דיוויס), העומדת להתחתן עם מוכר מיטות מים, לוזר כעור בשם רנדל הרצל. שמידט הוא הגבר הבורגני המגיע לישורת האחרונה של מסלול חייו כאשר הריצה עצמה היא כל מה שנותר לו. הוא נוקשה מכל בחינה (לתאגיד הביטוח ממנו פרש קוראים "וודמן" – איש עץ), מנהל יומיום רובוטי, נזקק לאשתו מזה אלפיים שנה על מנת לדעת היכן מונח ראשו, המת-החי המושלם. תכירו: אתם בגיל 68.

ברגע לא טיפוסי של שיעמום מהול בזיק חיים פתאומי, הוא נענה לפרסומת בטלוויזיה ומטלפן לקרן המאפשרת לאמריקאים מסוגו לתרום מדי חודש 22 דולר על מנת להיות "הורה מאמץ" של ילד אפריקאי נזקק. לצד הצ'ק, הוא מתבקש לכתוב מספר מילים לילד הנבחר. שמידט כותב. הוא כותב על חייו, מחשבותיו (על אשתו: "מי זאת האשה הזקנה הזו שגרה אצלי?"), סודותיו המעטים, סלידתו מחתנו הנבחר. כתיבתו הופכת לוויס-אובר המתרגם עבורך את פניו החתומים, היגעים, של ניקולסון; היא טוענת את המבט הניקולסוני פזור-הדעת במשמעות הנוספת היוצרת את הזיגוג הכפול של הסרט – אירוניה דקה כאד על משטח של מרירות קרה.

עשרים דקות לתוך הסרט, אשתו מתה. הוא נותר לבדו, אובד-עצות כתינוק מגודל. "החיים קצרים", הוא כותב לבנו האפריקאי, "ואני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז דקה נוספת". ואז נרדם לשבועיים מול הטלוויזיה. לבסוף הוא מוצא לעצמו מטרה: הוא ייסע לרוחב אמריקה בטריילר המוגזם שרכשה עבורם אשתו המנוחה, יגיע לבתו כמה ימים לפני חתונתה, וינסה לעצור בגופו את החתונה.

שמידט נוסע. הוא מגיע. הוא מכיר את משפחת החתן – חבורה מדהימה ומייאשת של טיפוסי לב-אמריקה. אמו של החתן, בגילומה החד-פעמי של קתי בייטס, מתבררת כאשה דברנית, מלאת חיים ותשוקה, מחוספסת וישירה. היא מגעילה את שמידט, היודע כי בגילם כל זה אינו יכול עוד להיתפס כחינני. מכיוון שהמסע הקולנועי הזה מתקיים, כולו, דרך תודעתו האפורה והישרה של שמידט, אתם עומדים להשתכנע בזה יחד איתו, בעיקר ברגע אחד חד כתער בו בייטס תחרוט את עצמה בזכרונכם כפי שלא עשתה לכל אורך "מיזרי". כן, תיזהרו.

 

כמו סולונדז, רק בלי הרישעות

 

"אודות שמידט" הוא על הצפוי לרובנו. הוא מהפנט באופן המזכיר במקצת את "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ', ומרגש במידה דומה. נדרשת שליטה גדולה ממי שבאים לתסרט ולביים סרטים כה גדושים נפשית וכה זרועי מרחבים ריקים עלילתית. הבמאי והתסריטאי אלכסנדר פיין היה אחראי בשנת 99' ל-"Election" (בישראל: "בחירות או לא להיות". חובה. להשיג בווידאו) עם ריס ווית'רספון, מעין אטיוד מקדים ל"שמידט": קומדיה צינית, מרירה, חדה ונטולת סנטימנטים על המתרחש בתיכון כל-אמריקאי.

פיין הוא פתולוג קר-לב ומשועשע של החיים באמריקה הבינונית, אבל אין בו את הרישעות, האטימות וחוסר האנושיות של מישהו כמו טוד סולונדז, המטפל באותה אמריקה בטון דוחה במכוון וחף מרגשות. משום כך סרטיו של פיין הם, לבסוף, מרגשים, מבלי שילחצו בכוח על שום כפתור. ל"שמידט" יש יתרון מסוים נוסף: ג'ק ניקולסון, המבצע כאן חתירה בלתי נלאית נגד עצמו, כשבכל שניה אתם מצפים (ונדמה שגם הוא), כי מתוך קופסת העגמומיות הזו יקפוץ החוצה "ג'ק!" וייתן את אחת המאניירות ההן, המובטחות להרים את האולם. אלא ששום דבר. ניקולסון הוא הדמות, והוא מזכיר באופן מבהיל את, כנראה, אבא שלכם. והוא מרתק.

"אודות שמידט" הוא הסרט שביציאה ממנו תישבעו כי לכם זה לא יקרה, אתם לא תגמרו ככה. את יום המחרת תעבירו בתהייה שאין לה מענה: מה, בעצם, ימנע את זה?