סינגלים ישראליים: שקשוק והמהום

ניר אשר ויגר התרשם מהחדשים של "פורנו" , "נקודות נעלמות", "היורשת", "מואב" ו"הקוביות"

 

 

 

פורנו - "פילפילונת" (פוך)

 

לפעמים אין מנוס מלקבוע שעולם המוזיקה הישראלית, המכונה בחיבה "התעשייה", לוקה בניתוק ואף באוטיזם קל. בעוד שמסביב העולם מתכונן למלחמה וכותרות העיתונים מלאות בנבואות שחורות על התמוטטות כלכלית, בראש המצעדים הרדיופוניים, מאלפת ריטה את נמרה, דנה ברגר נעה למקום כלשהו ועידן רייכל וחבריו משוררים באמהרית. נראה שאצלנו הפנימו את התפיסה שמוזיקה נועדה להנעים ולהרגיע, אבל במקביל נדחק לשוליים תפקידה של המוזיקה לעורר, לעניין ואף לזעזע לפעמים.

זו הסיבה שמשמח ומנחם לגלות, שאם יורדים לרגע משביל הזהב והפלטינה הסלול והמוכר, אפשר לגלות לפעמים יצירה עברית חדה, נושכת ומרתקת. "פורנו" הוא שם העט המחייב של נבות פפושדו בן ה-23, שהוציא לאחרונה אלבום בכורה מרתק בן 11 קטעים העונה לשם "...שילדים אוהבים". מאלבום זה יצא כסינגל השיר מסמר השיער "פילפילונת". אין ספק שפפושדו ויתר על הסיכוי להיות מושמע ברדיו הציוני, אבל במקביל שמר על זכותו להביע אמירה אישית ולבלוט מעל הבינוניות המייאשת שמשתלטת אפילו על רוב האומנים החדשים.

מבחינה מוזיקלית אין הרבה חדש בשיר: ליין גיטרות רוקיסטי מתובל בסלסול מזרחי קל, עם בסיס של קצת תופים ומעט סימפולים. הטקסט המחריד הוא העיקר פה, והוא סיפורה העצוב של "פילפילונת", הילדה הקטנה והדחויה שכולם בכיתה (כולל המורה האדישה), לועגים לה, מכיוון שאף אחד במשפחתה לא מת, או אפילו נפצע בפיגוע. בסוף מגיע הנס, ו"איש הפיל" המסתורי (גיבור של שיר אחר באלבום) הופך משותק כתוצאה מפיגוע שמתרחש ליד הבית.

אי אפשר להישאר אדיש לשיר הזה, לא לטקסט שכאילו יצא היישר מתוך אסופת השירים המופרעת "הילדה חיותה רואה ממותה" של חנוך לוין, ולא לשירה המיוחדת, הערומה והמתפנקת של פפושדו. זה סינגל רזה מאד, נטול הפקה נוצצת, וכל כולו (מילים, לחן, עיבוד) שייך לזמר. אין כאן מחאה נגד משהו או מישהו, רק תיאור ציני ומזעזע של "המצב", ניגוד בוטה ומתריס ליצירות השמנמנות והמקושטות לעייפה של המיינסטרים הישראלי.

טוב שיש אומנים כמו "פורנו" שיזכירו לנו לפעמים שמוזיקה צריכה לא רק להתחנף לעורכים ברדיו אלא גם לגרום לנו לחשוב לפעמים, ואם מצטרפת לכך תחושת בחילה או חוסר נוחות קשה – הרי זה משובח. ציון: 7.5

 

נקודות נעלמות - "רוצים כמו!!" (פוך)

 

המטרייה הרחבה, שמותקי שהרבני והלייבל שלו "פוך" מספקים למוזיקאים, מאפשרת צמיחה של אמנות מרתקת באמת. גם להקת "נקודות נעלמות" בדרכה לאלבום בכורה, ושיר הנושא ממנו, "רוצים כמו!!", מבטיח רבות. אמיר לאזרוב, הסולן וכותב השיר, בילה את שנות התשעים בנדודים ברחבי העולם, ואיבד בדרך את האינסטינקט הנרכש אצל רוב אמני ארצנו - להימנע מאמירה בעלת משמעות כלשהי. הטקסט שלו מתריס נגד השעמום האדיש וחסר המשמעות של ארונות מלאי בגדים, מחשבים מתוחכמים וקרים, או ריקוד חסר הכרה עד אור הבוקר. במסעו של האדם לעבר משמעות הוא קורא בקול: "רוצים כמו סטאלינגרד" או, לחלופין, "רוצים כמו ז'אן ד'ארק". זה לא שיעור בהיסטוריה, זו זעקה מתגלגלת הקוראת למלחמה על הערכים והעקרונות. מי שיישאר, אומר לאזרוב, יתגבר ויתבסס, כי נלחם על מה שחשוב לו.

במקומות אחרים שיר כזה היה אולי מעורר דיון ציבורי נוקב, אצלנו נותר רק להתנחם בלחן המקסים, רוק גיטרות מייבבות פשוט, אך מלא השראה (צל"ש על הצטיינות בקרב לגיטריסט הכשרוני יריב אלטמן), ובמשך ארבע דקות מתגנבת ההרגשה שתיכף הנגנים יתפרעו ויעשו הרבה רעש. אבל השיר נשאר מאופק, על הסף, ממתין לשינוי, ממש כמו הטקסט.

לאזרוב, זמר מוצלח ומלא אישיות, הולך בקו שהתוו ערן צור ואחרים, לפיו מותר לזמר לזייף ולשיר עברית בדיקציה ובמבטא משונים ומטרידים במיוחד אך מושכים את האוזן. אז אולי גם על השיר הזה הרדיו יוותר בקלות, אבל מכאן נשלחת קריאה ללאזרוב ולחבריו "להישאר בעמדותיו", לא לוותר ולהמשיך להנפיק שירים מעוררי מחשבה כאלה.

ציון: 8

 

היורשת - "לא בגללי"

 

דרך מוצלחת לא פחות להילחם בחוליי המיינסטרים היא לעשות מוזיקה מיושנת-כאילו, ולהזכיר שבחיפושינו אחרי החדיש, חדש ומחודש אנחנו שוכחים לפעמים לתת כבוד לקלאסיקה. "היורשת", גם הם בדרך לאלבום בכורה, עושים רוק כבד ותיק ודרמטי, לתפארת "מטליקה" או "AC/DC", ועושים את זה טוב מאד.

הטקסט האפלולי עוסק בבחורה שהולכת לישון "מוכה ומדממת", נועלת את הדלת בפני "מפלצת אפופת אלכוהול" שנחה בסלון, בעוד האם הרחמנייה משכיבה את התינוק לישון. השירה של יניב לוי, נקייה, מלאת פאתוס ועוצמה, מדגישה כמו שצריך את הטקסט המלודרמטי ממש, שמילות המפתח שלו הן, כמקובל בז'אנר – "יללה", "רעב", "בכי" וכו'.

הרבה כשרון ואנרגיה יש כאן, וכל חברי ההרכב יודעים את העבודה שלהם היטב, ובסופו של דבר השיר משאיר אחריו ריח עז של רוח נעורים חמצמצה מאד. כדי שלא נשכח שבכל זאת מדובר בשנות האלפיים, יש גם קישוט קל ועדין של קלידים (השניות הראשונות של השיר ממש מעלות את החשש שתיכף תבוא כאן יצירת הפי-האוס) אבל הגיטרות הזועמות והאלימות שולטות כאן בתמונה באופן ברור. משמח לגלות שיש מי שהולך בנתיב החתחתים שהתוו "היהודים", למרות ההתעלמות המופגנת מצד העורכים ברדיו. משמח עוד יותר לגלות שיש עוד הרכבים משובחים שיודעים לעשות רוק אצילי כמו יין מיושן היטב, הישר משנות השמונים.

ציון: 7.5

 

מואב - "שיקרתי"

 

"מואב" הוא דוגמה להרכב צעיר שמצליח, בכל זאת ולמרות הכל, להשתחל בהסתננות יחידים לרדיו העברי. המוזיקה שלהם, לפחות יחסית לכל ההרכבים האחרים המתוארים כאן, אכן נוטה באופן ברור לעבר האמצע ולעבר האוזן הישראלית העכשווית, אבל גם למי שעושה מיינסטרים מגיע כבוד – בתנאי שזה טוב.

הסינגל השלישי מאלבומם הקרוב, "שיקרתי", ממשיך את הנוסחה המנצחת של הסנוניות הקודמות, נסמכת היטב על בסיסט מוכשר לעילא (שחם אוחנה) וקלידן מוכשר לא פחות (אדם גורליצקי), והכל בהנהגתו של הזמר, הכותב והמלחין דידי שחר. לכאורה זה שיר אהבה בנאלי, אחד מני רבים ששמענו כבר, אבל שחר הוא אמן מילים מבריק, והטקסטים שלו מרתקים אפילו כקריאה לשעות הפנאי. התמזל מזלו והוא התברך גם ביכולת הגשה מרשימה, שמעניקה לכל מילה ולכל משפט את הנימה והכוונה המתבקשים. הלחן רגוע ונעים, תומך בעדינות בטקסט המתוק-מריר, ושומר על נימת עצבות עייפה לאורך כל השיר.

החיבה לעיבודי כלי מיתר היא סוג של סטייה שמאלצית אך מקסימה, שמשותפת לרבים מילידי ארצנו המלודרמטית. אך למרבית הצער רוב היוצרים שבוחרים לקשט את המוזיקה שלהם במיתרים שמימיים נופלים למלכודת הדבש, המפתה ומציפים את השיר בכינורות, שמטשטשים לחלוטין את הלחן המקורי ולפעמים אפילו את הטקסט. לכן מגיעה תודה מיוחדת לירון גוטפריד (מעבד כלי המיתר בשיר הזה), שמצליח לרסן היטב את תשעת נגני המיתרים שעומדים לרשותו, והתרומה שלהם מקצועית ומוצלחת, לא חורגת מתפקיד הליווי והרקע לשירה ולגיטרות-בס-תופים-קלידים, שהם השלד והבסיס של השיר. התוצאה המתקבלת היא בלדת אהבה מרירה אך שמימיית "לפי הספר", מוצלחת במיוחד בתחומה. לפעמים אפילו ברדיו יודעים לבחור נכון.

ציון: 7.5

 

הקוביות - "חברים שלך"

 

ארבע שנים כבר קיימת להקת "הקוביות", ורק עכשיו הם בדרך לאלבום בכורה. האלבום הוקלט במהלך השנתיים האחרונות, ובינתיים חרשו חברי הלהקה את הארץ בהופעות. בעולם אידיאלי אפשר להוציא אלבום תוך כמה חודשים, אבל נקודת האור במקרה של "הקוביות" היא, שנראה שהמסע הארוך והמייגע הזה עומד להסתיים בניצחון גדול.

"חברים שלך" קוראים לסינגל הראשון מאלבום הבכורה, והוא מתהדר בטקסט מסתורי ומיסטי, פרי עטו של קובי משה ואלך, העוסק בבחור שבור ומתבודד, שיש לו "חבר עם שם מוזר – שמו אלוהים". קצת קשה להבין למה התכוון המשורר, מה שברור הוא ש"חברים שלך" הוא כמעט יצירת מופת.

ארבעת חברי ההרכב כולם בעלי תפקידים קלאסיים בשיר פופ-רוק (קלידן, בסיסט, גיטריסט ומתופף), אבל שלושה מהם מקבלים כאן קרדיט גם על סמפלרים ותכנותים. העניין מתברר הישר בצלילים הראשונים של השיר, עם פתיחה השאובה מימי ה"ניו-רומנטיקס" של לפני שני עשורים, וממשיך להתבהר עם ליווי סמפלרים אמביינטי, חללי ומרתק הנמשך לאורך כל השיר, משתלב בהרמוניה מושלמת עם קלידים סימפוניים, גיטרות ותופים מתבקשים, ומעל הכל השירה המצועפת, האיטית והכובשת של ואלך (שאחראי גם על ההפקה המוזיקלית). הכל בשיר הזה מאד איטי ומהורהר, וקשה שלא להיבלע בתוך העולם החלומי של "חברים שלך". קשה גם שלא להתחבר לטקסט העצוב והבודד עד כאב, ולהפוך בו שוב ושוב בניסיון להבין. חברי הלהקה מעבדים, מפיקים ומקדמים את עצמם, לבד לבד ובלי התערבות של חברות תקליטים כאלה ואחרות, והתוצאה היא אמירה אומנותית אמיתית ואישית, ומתברר שגם מוצלחת במיוחד. זהו אחד מהשירים המשובחים ביותר שנוצרו כאן לאחרונה, ומוכיח שעדיין, למרות הכל, יש סיכוי ליצירה עצמאית אמיתית ומעניינת בארץ הזאת.

ציון: 9