נראה שדחו לנו את המלחמה בשבועות מספר, ולפיכך אפשר לחזור לעניינים חשובים באמת, כאלה שמתרחשים כסדרם בלי תלות במועצת הבטחון, כאלה שהוויתנו העירונית משכיחה מלב בצוק העיתים, אבל הם כאן. מלוא העין המשתאה. מרבדי הכלניות, והחמציצים והסביונים והרקפות, שכבר בטוחים שיש אביב בעולם ולפיכך הם מגיחים בהמוניהם בכל פינה גלילית.
התבוננות מרוכזת ואיטית במרבד של פריחה אינה רק רגע טהור של רוגע, כי אם גם אות לרצונות אחרים, לכיוון חדש של השעון הפנימי. כשהכלניות מאותתות שאביב בפתח, קשה לעמוד בפני הפיתוי שלהן, ובמקרה שלי – הלב רוצה עזים.
עזים אוכלות הכל, גם חזיות
הייתי בת שלוש כשהגענו לארץ ישראל, למה שהיה אז שרידי הכפר הערבי סומייל בתל אביב, במקום שבו ניצב היום מגדל מפויח ששמו סנצ'ורי. אני זוכרת בבהירות של הילוך איטי את הבוקר הראשון שלי כאן: יצאתי החוצה מפתח הצריף וראיתי עז לוחכת חזיה שמישהי תלתה באיוולתה על חבל כביסה. עזים אוכלות הכל. בעיניה של הזאטוטה שהייתי המראה נדמה כה פלאי וכה קסום עד כי נאלצתי לברוח, הלומת חוויות, אל תוך הצריף, וגם בישרתי בקול דקיק לכל מי שמוכן היה לשמוע: "יש חיה אוכלת חזיות בחוץ", וזה שחרר מצהלות צחוק של מבוגרים עירוניים לגמרי שלא שיערו בנפשם שאכן אני צודקת.
סומייל כבר נשכח מלב, שנים רבות מאד חלפו מאז – ומדי חורף, יחד עם הכלניות, אני מחפשת תירוץ לחבור לעזים לשעה קלה, ואולי אפילו לשחזר לרגע את המגע המלהיב של השמש והרוח בעור, שהוא מופלא כשאת בת שלוש, ואחר כך, לעתים קרובות מדי, הופך להיות טריוויאלי וחסר חשיבות.
עֶז החלומות שלי הוא בעצם תייש
בדיר המרווח של אמנון ודליה, בעליה של מחלבה קטנה ומצוינת ששמה 'חלב עם הרוח' ביודפת, אני מוצאת המון חברות חדשות מאלה שלא התחשק להן לצאת לרעות הבוקר. גם עז החלומות שלי כאן, אפילו שהוא בעצם תיש. צמרירי ומתולתל עם פרווה רכה ולבנה כשלג: מזן אנגורה, מסבירה דליה, אבל הם לא מסתדרים היטב בהר עצמון ולכן נותר רק האחד הזה, וצאצאיו כבר לא יהיו אנגוריים אלא סתם עזים.
אבל אין דבר כזה, "סתם עז". יש להן אופי ורצונות וחיי חברה היררכיים, והן יודעות היטב מתי לא ללחוך מן האבוס המשותף, והן נותנות כבוד לוותק של עז אחרת שמעמדה בכיר יותר. כולן בולימיות: אם משאירים להן יותר מדי אוכל, יחסלו הכל. אם משחררים אותן בגינה, לא תהייה עוד גינה.
עונת ההמלטה בעיצומה עכשיו, וכאן לא מפרידים את הקטנטנים מאמהותיהן אלא נותנים להם לינוק חודשיים לפחות ואחר כך גומלים אותם לאט ובעדינות. זה מאד לא כלכלי לגבנים, אבל אמנון ודליה לא מאמינים רק בכלכלה נכונה. עזים הן יצורים אמהיים ביותר. כשעז שומרת על צאצאיה, אי אפשר יהיה להזיז אותה ממקומה בפיתויים, ואם תנסו לקחת אחד – היא תקים מהומת אלוהים ותעשה כמיטב יכולתה כדי להיראות כמי שמפחידה אתכם מאד, למרות שהטבע לא חימש אותה באמצעי הגנה מתקבלים על הדעת.
פרי ההילולים של הקיץ רובץ בשלווה, מופרד מאמא שלו. היא המליטה שלישיה ואין די חלב לכולם, אז מאכילים אותו מבקבוק. הוא בן יומיים ואני לא מתאפקת ומבקשת לחבק. הצופן הגנטי שלו לא כולל הוראות למקרה של עירסול אוהב בזרועותיה של אשה מבוגרת אבל ילדותית, והוא מוחה בפעייה רמה. אני לא מתעקשת: בסך הכל רציתי להריח קצת, ולחזור לזמנים אחרים, שבהם העז היתה קסומה מאד וחיה בלב תל אביב ואכלה חזיות.
התיישים עסוקים עכשיו בהרבעה סיטונאית
יש גם כבשים, אבל אלה, כך מתברר, באמת מטומטמות. כשמתבוננים להן בעיניים מבינים שאפילו כושר-בהייה בסיסי לא קיבלו מן האל הטוב, והנה עוד הוכחה לחוסר תבונתן: הכבשה המקומית, מזן עוואסי, מצויידת באליה שמנמנה שנסרחת מאחוריה כמין סינר. לכבשים דרום אפריקניות, למשל, אין דבר כזה. עכשיו תנסו להעמיד אייל דרום אפריקני בשיא אונו מאחורי כבשה ישראלית ותחכו: הוא לא יידע מה לעשות, הוא לא יעלה בדעתו הקמאית לסיט מעט את האליה כדי להגיע לאן שהאינסטינקטים מכוונים אותו, וככה אין אחוות-עמים בעולם הכבשים.
התיישים, לעומת זאת, מסתדרים היטב. כל האגדות אודותיהם כנראה נכונות. בין סוף יוני לסוף ספטמבר הם עסוקים בהרבעה סיטונית, ונאנקים בקול רם מעונג באורגיות הקבוצתיות שלהם. העזים, לעומתם, די שקטות ומקבלות את הגורל בהכנעה.
זכרונות סיני מהדהדים בגליל
חצי ליטר חלב ליום, בערך – זו תנובתה של העז הארצישראלית. לא הרבה, אבל מרוכז ואיכותי יותר מזו של עז שוויצרית, למשל, שנדיבותה מחפה על חלב דליל ודל-טעם. ב'חלב עם הרוח' עושים יוגורט ולבנה וגבינות רכות וגבינות קשות ועזות-מבע, כאלה שמבשילות חודשים ארוכים ושלל צבעיהן מחקה את צבעי ההר והאבן שסביב, והטעמים שלהן צריכים להתפענח באיטיות ובשלווה ובלי בהילות.
אפשר לעשות את זה כאן, בחלקה הרוגעת ליד הדיר. פשוט לשבת, להתחייך ולחוות המון טעמים מפתיעים שמגיעים מן המטבח הקטן של דליה, ואחר כך לתהות איך זה שהכל כאן טעים יותר ונעים יותר. לשאלה הזאת לא מוכרחים למצוא תשובה. אפשר ליחס את הטעמים והצבעים לתבונת הכפיים של דליה ושל אמנון, או לכך שבמקרה נטלנו יום חופש ויש לנו זמן להתענג, או לזה שב'חלב עם הרוח' מהדהדים זכרונות של סיני, ולאוהבי סיני, כל פיסת-ארץ שנותרה פחות או יותר בבתוליה, שאיננה מגודרת עמודי חשמל ושאון-מכוניות אינו המוסיקה שלה – כל פיסה כזאת היא מיוחדת ויקרה ומרנינה ומרגיעה כאחת.
הגבינות של דליה ואמנון אורגניות, טעמיהן לא דומים למה שאתם מכירים מתנובה וטוב שכך, והשקט ממכר. ממוללים עוד ענף קטון של לבנדר בין האצבעות ומריחים, מישירים מבט אל שמש מחייכת, ובעיקר לא רוצים ללכת הביתה. אף פעם. כאילו באמת היינו בני שלוש וקצת, ביום הראשון של חיינו המודעים, בשבוע הראשון של הכלניות, בסוף החורף שהוא בעצם כבר תחילתו של אביב.
אבל כשצריך להיפרד, צריך לזכור גם שאם תרצו להגיע, מוטב שתטלפנו (327387-050) ותבררו בדיוק כיצד מגיעים. יש גבינות, יש ארוחות בוקר ויש גדיים שאפשר להתבונן בהם עוד ועוד, ויש פיסה קטנה של יופי טהור ושלו. מה עוד אפשר לבקש ממך, מכורה?