במאמר נרחב, המתפרסם בגיליון האחרון של "פוריין אפיירס", קורא ההיסטוריון הלבנוני פואד עג'מי לארה"ב ללכת עד הסוף עם הרעיון של סדר חדש בעולם הערבי, שתחילתו במלחמה בעיראק. אם רק יאמץ הנשיא בוש את מה שעשו האמריקנים ביפאן, הוא אומר, וינהג באורח דומה בשבטים ובכוחות הרבים הפועלים בעיראק, אם רק יימצאו אורך הרוח והעקביות, יש סיכוי שעיראק תהיה הסמן הראשון בעולם ערבי אחר.
עג'מי הוא קול אחד, ודי נדיר, בדיון האדיר בתוך העולם הערבי על המלחמה הצפויה בעיראק, שתתחיל אולי כבר השבוע. ספק אם הכול מסכימים עם הניתוח שלו, התולה תקוות רבות בשיעים של דרום עיראק (שבגלל החשש מעלייתם נעצרה המתקפה האמריקנית ב-91') או בכורדים שבצפונה. ספק אם הרוב מקבל את הנחותיו האופטימיות מאוד לגבי מה שעשוי להתרחש, אם רק ינהגו האמריקנים כמו שצריך.
כי מבט אחד בצד השני של המשוואה, זה של הנשיא בוש וממשלו, מעיד על יכולת קטנה בהרבה להשתנות מזו שעג'מי מייחס לעיראק. השפה, הראייה הצרה שלפיה דרך החיים האמריקנית היא היחידה האפשרית, הנכונות להשתמש בכוח קודם כל ולחשוב מה עושים אחר-כך – כל הסממנים הג'יהדאיסטיים האלה, שהביאו את ארה"ב לכשלונות בינלאומיים, מוייטנאם ועד לבנון, קיימים ביתר שאת בממשל הנוכחי. ידידו של עג'מי, תומס פרידמן, בעל הטור ב"ניו-יורק טיימס", ציין במאמרו האחרון שאנשי בוש ממעטים לנסוע לחו"ל וחושבים שדיפלומטיה היא שיחת טלפון. תרבות, על-פי אותה ראיית עולם, היא מה שתלוי מתחת לכנפיו של המפציץ.
על-פי כל הסימנים, אמריקה תתחיל בקרוב במלחמה. העץ שעליו עלתה הוא גבוה, וסולם עדיין אין. יוביל אותה בנו של מי שהיה לא רק הנשיא במלחמת המפרץ, אלא גם סגן הנשיא ששלח את החיילים האמריקנים ללבנון ב-1983. למי ששכח, הם הגיעו לשם נחושים לסייע בכינונו של משטר חדש, חזק ואמריקני למראה, במדינה שבדקויות של חייה הפוליטיים לא הבינו דבר. מתאבד אחד ו-240 מארינס הרוגים אחר-כך יצאו האמריקנים, וזנבם בין רגליהם והותירו את לבנון בחורבותיה.
כדאי שנזכור את זה אנחנו, בעודנו אוגרים שימורים וסוחבים בקבוקי מים מהסופר. הרקורד האמריקני בפתרון מוצלח של מצבים עדינים הוא עלוב. בדרך כלל זה נראה כמו באפגניסטן: נכנסים בכל הכוח – לארה"ב מעולם לא הייתה בעיה להרוג אזרחים או להפוך מאות אלפים לחסרי בית – מבצעים את התוכנית הטקטית, ממליכים מישהו שכיסיו מלאים בכספי ה-CIA, ומושכים ידיים מהעסק עם שקי הגוויות הראשונים. כדאי שנזכור שעג'מי נזקק להרבה מאוד הנחות אופטימיות כדי לצייר סוף טוב, אבל לא צריך יותר מחוליית טרור מוצלחת אחת כדי לטרוף הכל. כדאי שנהרהר במצב שבו בעיראק שאחרי סדאם אין פיקוח, אין שלטון מרכזי, אין דין ואין דיין.
עג'מי רואה בעיני רוחו ממשל פדרלי בעיראק, שבו חיים באוטונומיה מסוימת, אבל תחת שלטון מרכזי אחד, שיעים וסונים, כורדים וטורקמנים. הלוואי שהוא צודק. ההיסטוריה – של האמריקנים ושל כל מעצמה עולמית או אזורית שניסתה לעצב בכוח את פניה של מדינה אחרת – אינה תומכת באופטימיות שלו. כדאי שנזכור – בעוד המערכת המדינית והצבאית עולצת ורואה בדמיונה איך ערפאת הולך אחרי סדאם – כי מי שלומד מן העבר צריך לחשוש מאוד. לא ממה שיקרה כאן במהלך המלחמה, אלא ממה שיקרה בעיראק ובמזרח התיכון כולו לאחריה.