על קצה הצו'פסטיק בהונג קונג

בין מאורות אדים ובהן סירי מרק מבעבעים, דגים קופצים ממיכלי פלסטיק ודוכני פאסט פוד המגישים דים סאם וסושי מגלה יקיר אלקריב מעיתון תל אביב, שאין ממש סיכוי למצוא מקומות "נכונים" לאכול בהם. מדריך קצרצר

אחרי בערך חצי שעה ברחוב בהונג קונג, אתה מבין שכל ניסיון למצוא את המקומות ה"נכונים" לאכול בהם, יהיה פתטי במקרה הטוב: העיר-מדינה הזאת אינה גדולה אמנם, קצת יותר ממיליון תושבים סך הכל, אך היא כה צפופה ואינטנסיבית, שנראה כאילו גרים בה עשרה מיליון, ושכולם נמצאים סביבך. בכל קרן רחוב תמצא מאורת אדים קטנה, שבה מבעבעים מרקים בסירים ענקיים, דגים קופצים בנשימות אחרונות ממיכלי פלסטיק המונחים על המדרכה ובהם גם מיני מדוזות, סרטנים, צבי ים, לובסטרים, שבלולים, שרימפס וצלופחים.

מבעד לחלונות גדולים בקומה שמעל הרחוב נשקפים עוד מאות ואולי אלפי אנשים שיושבים ואוכלים בדוכני פאסט פוד אינסופיים המגישים כופתאות דים סאם וסושי וקערות גדולות של אטריות עם בשר חזיר או עוף או בקר, או עם קציצות דגים קטנות וקפיציות הנמשות במסננות קטנות מתוך ציר צהוב סמיך שריחו, לנגד נחיריים מערביות, עשוי להיות בלתי נסבל.

הונג קונג מייצרת חוויה חושנית מאוד, כמעט פראית לפעמים, אך כזו הנתונה בציפוי טכנולוגי נוצץ ודיגיטלי לגמרי. ספרי התיירות מדווחים שפועלות בה כ-10,000 מסעדות. בכל אחד ממאות מרכזי הקניות הסגורים שלה תמצא תמיד קומה אחת שלמה המוקדשת למזון, ובה דוכני מזון מהיר הנמצאים בכל פינה ובשווקים מיוחדים הנקראים Dai Pai Don. בבתי המלון הגדולים פועלות מסעדות גורמה יוקרתיות שמחיר ארוחה, שתכלול גם יינות מיובאים משובחים, יכול להגיע בהן ל-500 דולר (אמריקאי) לזוג.

עקב הקרבה לסין, המסעדות הסיניות הן הנפוצות ביותר, והן נקראות על שם המחוז בסין ממנו הגיעו. רובן מתמחות בדגים ופירות ים, אך גם בבשר בקר, בעוף ובחזיר. המטבח הקנטוזי מבוסס על אידוי וטיגון מהיר. המטבח הסצ'ואני הוא החריף ביותר ובו מנות רבות של בשר מעושן. המטבח הפקינזי, זה שתרם לעולם את כופתאות הדים סאם, נחשב למעודן מכולם ובו ניתן למצוא גם את הברווז הצלוי המפורסם. בעיר ובסביבותיה גם מסעדות תאילנדיות, קוריאניות, והודיות אך גם צרפתיות, איטלקיות ואפילו לבנוניות.

הונג קונג הוא האי המרכזי בקבוצת איים. מולן נמצא חצי האי קאולון, המחובר בעורפו לסין הגדולה. המעבר בין האי ליבשת נמשך כמה דקות שיט במעבורת או ברכבת תחתית מהירה העוברת במנהרה מתחת למפרץ. חובה לעבור לפחות פעם אחת במעבורת בשעות הלילה, כדי לראות את קו הרקיע של הונג קונג; גדול ומואר יותר אפילו מזה של ניו יורק - ללא ספק אחד המראות היפים והמרשימים בעולם.

יחסית לשפע האדיר ועקב הזמן הקצר שעמד לרשותנו טעמנו רק על קצה המזלג ולא נוכל יותר מאשר לחלוק את רשמינו הצנועים מכמה מקומות שבהם ביקרנו ואכלנו.

 

רשימת רשמים חלקית

 

Taste good restaurant – נמצאת בלן קוואי פונג, מרכז חיי הלילה של הונג קונג, אזור המורכב מכמה מדרחובים קטנים ובהם שפע של ברים ומסעדות יפניות, סיניות ותאילנדיות. ברוב המקומות תיירים עומדים על המדרכה עם הכוס ביד, או יושבים בחוץ על כיסאות פח נטולי משענת ושותים בירה קרה.

למנה הראשונה קיבלנו ירק מטוגן בצבע ירוק עז שנראה כמו ברוקולי גמדי והיה קצת מריר אך מעורר מאוד. לעיקריות אכלנו טייגר שרימפס שטוגנו על קליפתם ובושלו בקארי צהוב וחריף עם ירקות מוקפצים. מנה אחרת היתה דג מבושל ברוטב חמוץ מתוק עם אננס ופלפלים. שתי המנות הוגשו עם המון אורז לבן מאודה לריכוך הטעמים העזים. על ארוחה מצוינת ומשביעה שכזו שילמנו 359 דולר הונג קונגי, שהם בערך 47 דולר אמריקאי (כ-230 שקל). גם אם היו מבקשים מאתנו פי שניים, היינו משלמים בלי להפסיק לחייך.

The china house of stanly – מסעדה הנמצאת ליד שוק תיירותי גדול שנקרא סטנלי מרקט, בצד הדרומי של הונג קונג. מומלץ מאוד לנסוע אליו בישיבה בקומה השנייה של אוטובוס קומותיים כדי לראות את הנוף המרהיב ובמיוחד את גורדי השחקים המחטיים שנבנים על ראשי ההרים ונראים כאילו משב הרוח הבא יפיל אותם לים. אכלנו דים סאם שרימפס, קציצות בקר מאודות, תמנונים קטנים שהתגלו כבלתי ניתנים ללעיסה ומרק סצ'ואני שלא היה חריף כמצופה.

משום מה הרגשנו כאילו צוות העובדים הסיני אינו מחבב את נוכחותנו במקום, אולי בגלל שאנו זרים. בכל אופן היה מעניין לגלות עד כמה המטבח הסיני המוכר לנו השתנה כדי לסגל את עצמו לחיך המערבי. במסעדה סינית "אמיתית" כמו זו, לפחות חצי מהתפריט אינו ניתן לאכילה, עם מנות כמו אוזן חזיר בג'ל עצמות, או דים סאם ממולאים בדופן מיובשת ומעושנת של קיבת פרה. שילמנו 117 דולר הונג קונגי (בערך 115 שקל) ומיהרנו להימלט.

Venice restaurant – בקצהו הדרומי של האי לנטאו, כחצי שעה הפלגה במעבורת מהונג קונג, שוכן כפר דייגים קטן בשם טאי או, שנראה כאילו לא הרבה השתנה בו מאז המאה ה-15. בסמטאות הקטנות יושבות נשים זקנות ומוכרות דגים, צלופחים וסרטנים חיים. בסמטאות סמוכות נמכרים דגים מיובשים שצחנתם עולה השמיימה.

המקום שקט ומנותק מכל ציביליזציה. בקצה הכפר מצאנו מסעדה קטנה המשקיפה אל המים (ומכאן כנראה שמה). תפריטים באנגלית לא נמצאו, אבל תוך כדי דיאלוג ביזארי לגמרי, חציו עברית וחציו סינית, עם בעל הבית ובתו, הבנו שכנראה הזמנו מנת שרימפס מיובש וקלמרי עם ירקות ואגוזי קשיו; ומנת פיסות דג מטוגנות בטמפורה ברוטב אדום חריף חמוץ מתוק. המסעדה עצמה שכונתית לגמרי, עם זקנים סינים שנראים בני 200 יושבים בישיבה מזרחית על הכיסא, שותים תה ומתווכחים בקולי קולות.

המנות היו נפלאות, טריות מאוד עם טעמים עזים. חיסלנו הכל ונשארנו במקום סתם כך, התבטלנו עוד שעה ושתינו בירה סינית קרה ובהירה מאוד בשם טסינגטאו. שילמנו 172 דולר (כ 110 שקל) ונפרדנו מכולם על סף דמעות.

Felix bar – בקומה ה-28 של מלון פניסולה המפואר בקאולון, שוכן הבר היפה בעולם. נכנסים דרך הלובי, שהוא חוויה אדריכלית בפני עצמה, עולים במעלית שאורותיה משנים את צבעם לאט לאט מלבן לאדום. הדלת נפתחת למסדרון ארוך המוביל לחלל גדול ונטול קירות חיצוניים, שעיצב פיליפ סטארק. מהחלונות הענקיים נשקף המפרץ האפל: הונג קונג מצד אחד וקאולון ומאחוריה סין מצד שני. מלצריות סיניות יפהפיות ניגשות ובעדינות מובילות לשולחנות זכוכית יפים הממוקמים מול החלונות.

שתינו טקילה וודקה עם ליים וישבנו המומים לגמרי מול הנוף עוצר הנשימה. משתנות הגברים, שחובה לבקר בהן, שקופות ומעוצבות כך שלמשתמש נדמה שהוא משתין על העיר כולה. היינו יכולים להמשיך לשבת שם לנצח, אלא שלקראת שתיים בלילה המקום נסגר ונאלצנו להיפרד.

Joe banana – להבדיל כל ההבדלות האפשריות, ברובע וואן-צ'אי פורחים חיי הלילה הבנויים בעיקר על זנות ואלכוהול. בג'ו בננה תמצאו בעיקר מלחים אמריקאיים חרמנים, זונות תאילנדיות, פיליפיניות ומקומיות האורבות על הבר לכל זכר בודד, ומוסיקה מזעזעת המורכבת בעיקר מגרסאות דאנס וטראנס ללהיטי סבנטיז עבשים. מוסדות דומים ניתן למצוא ברחוב לוקהארט הסמוך. לגברים הכניסה תעלה 100 דולר מקומי (כ-65 שקל). לנשים כניסה חופשית, עם משקה ראשון חינם.