רבנית על הקרח

יוהנה הרשנזון היא הרב של הקהילה היהודית באלסקה. היא נוסעת בשבת, לא שומרת כשרות, מחתנת בכיף זוג נשים או גברים ומשוכנעת שגרים לא חייבים לעבור ברית-מילה. כבוד הרב הספיקה להסתבך עם אנשי הקהילה אחרי שמתחה ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, והכריזה שבמקום זכות השיבה צריך לשלם פיצויים לערבים שאיבדו את אדמותיהם בעקבות הקמת המדינה. אבל חוץ מזה, ממש מרוצים ממנה שם

לא רואים עליה. מרחוק היא נראת כמו נערה ג'ינג'ית עם קוצים, שתיכף תניף דיגלי מחאה. מקרוב, מתנדנדת על כיסא מנהלים, לבושה בגי'נס שמתחתיו מציץ זוג גרביים לא תואם, היא נראית אפילו יותר צעירה. אבל בערב שבת, כשבחוץ שלושים מעלות מתחת לאפס, והיא עומדת זקופה מול ארון הקודש, עם טלית צבעונית וכיפה גדולה, וקהל של כמה עשרות נשים, גברים וילדים מסתכל עליה בעיניים נוצצות, אפשר מיד לזהות בה את הרב יוהנה הרשנזון.

 

בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם

 

ממרומי 34 שנותיה מנהלת הרב רשנזון ביד רמה את הקהילת 'בית שלום'. העובדה שאין עדות חיצונית למעמדה הרם אינה מקרית. היא מייצגת קול אחר, שהולך ומתחזק בקהילה הרפורמית, ומנסה בדרכי נועם להקנות לתנועה הרפורמית ערכים ליברליים יותר ולהכיר בפרשנות אישית למונחים כמו דת ואמונה. הרב הרשנזון היא חלק ממגמה, של הפיכת הדת לכמה שיותר ידידותית למשתמש, בלי לפגוע בזהות היהודית.

מנקודת מבטה, כדי להיות רב בקהילה היא לא צריכה תחפושת עם זקן. וזה רק סימפטום אחד בסדרה, שכוללת גם את העובדה שהיא נוסעת בשבת ("אחרת אל הייתי יכולה להגיע לבית כנסת"), מחזיקה מטבח לא כשר (והיא בכלל צמחונית), היא תחתן בשמחה זוג נשים או גברים (בתנאי שבני הזוג יהיו יהודים) היא לא מחייבת את הגברים שהיא מגיירת לעשות ברית מילה (בתור אישה זה נראה לה מוגזם לתבוע דבר כזה), והיא מאמינה בכל רמ"ח איבריה שאלוהים הוא לא איזה טרחן ממורמר שיושב בשמיים, עסוק כל היום בחשבונות ומעניש את אלה שמתנהגים לא יפה. וכמובן, יש לה הגדרה משלה לשאלת המפתח מיהו יהודי.

 

הכומר של היהודים

 

עד היום הכשירו לרבנות בתנועה הרפורמית כמאתיים נשים, מה שלא משנה את התפיסה היסודית שזה תפקיד סמכותי שדורש ביצים ושגרת התנהלות בעולם מלא טסטוסטרון. ברמה הזאת חשוב להיזהר עם הכרזות פמיניסטיות מדיי, גם כדי לא לאיים על גברים וגם כדי לשמור על נאמנותן של נשות קריירה, שמצד אחד מעריכות את העובדה שיש בסביבה מישהי ששברה את תקרת הזכוכית. מצד שני זוהי תזכורת עבורן, שכואבת לפעמים, למה הן יכלו לעשות.

המשוכה הבאה היא של יהודייה בעולם נוצרי שעדיין בוחן בסקרנות ובחשדנות מולדת את העולם היהודי. בעולם כזה תמיד כדאי להשאיר עין אחת פתוחה, כדי להישמר מאנטישמיות או מניצניה. הרב הרשנזון הגיעה לאלסקה רק לפני כשנתיים, וכל אנקורייג' – העיר הגדולה ביותר באלסקה – כבר יודעת ש'הכומר' של היהודים היא אישה.

כראש הקהילה היא נחשבת לאדם בעל כוח אלקטורלי, מה שמזמן אותה לפרקים לביקורים בהיכלי השלטון. אחר-כך מגיעה סוגיית התפקוד במסגרת התנועה הרפורמית, שמחפשת את זהותה. בסוף מגיעים לקהילה עצמה, לזיקה למדינת ישראל ולמשפחה, שכוללת בעל ושתי בנות. בסופו של דבר רב, כמו כל איש אחר שעיסוקו גם פוליטי, הוא משרתם של הרבה אדונים. הרב הרשנזון מנסה לגשר על הפערים בהכרזה שתפקידה הוא להיות סוכנת מכירות של היהדות ולסייע לאנשי הקהילה ברגעי משבר. ההגדרה הטיפולית דוחקת את הפוליטיקה לקרן זווית, ולכן נוח לרב להסתתר מאחורי האמירה: "אני עוזרת לאנשים, כשהכלי שלי הוא היהדות ולא פרויד".

הכיסוי הזה לא תמיד עוזר. הרב כבר הספיקה להסתבך בראיון שהעניקה לעיתון המקומי 'אנקורייג' דיילי', כשמתחה ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, הביעה את מחאתה השקטה על הפלישה לג'נין והכריזה שבמקום זכות השיבה צריך לשלם פיצויים לאנשים שאיבדו את אדמותיהם ובתיהם בעקבות הקמתה של מדינת ישראל.

פרסום הכתבה גרם לתסיסה גדולה בקהילה. הדי ההתמרמרות הגיעו לאוזניה, ונדרשו זמן רב, שיחות התנצלות ומאמר ארוך ומפויס כדי להסביר שהביקורת שלה באה מאהבת ישראל ושחלק מדבריה הוצאו מהקשרם. המעידה הזאת הפכה אותה להרבה יותר חשדנית ביחסה לתקשורת. עקבות הזהירות ניכרים בה גם עכשיו, כשהיא מוותרת על שטף הדיבור לטובת שיקול הדעת. וכשהיא כבר נסחפת במונולוג רגשני, היא עוצרת כדי לבדוק שלא חצתה את הגבול.

בישראל עדיין לא עלה צורך דוחק לחפש אלטרנטיבה נקבית למילה רב. כבוד הרב הוא גבר, ועזר כנגדו היא אשתו הרבנית. אפשר להשתמש במילה רבה, כשאת תפקיד הרב ממלאת אישה, אבל להרשנזון זה נשמע רע. אז אצלם נהוג סידור אחר: היא הרב, בעלה מגלם את תפקיד הרבנית, ושניהם מרגישים מאוד נוח עם זה.

 

רבי בג'ינס

 

היא נולדה בשם יוהנה חנה רוג'רס לאם יהודייה ולאב נוצרי, בת בכורה שאחריה נולדו עוד שתי בנות. בבית החליטו בשלב מוקדם ששלוש האחיות יקבלו חינוך יהודי. אורח החיים היומיומי היה חילוני. בחגים הונהג נוהל מעורב, שכלל למשל, הדלקת חנוכייה והמתנה לסנטה קלאוס.

בזמן ההכנות של יוהנה חנה לקראת הבת-מצווה, החליט אביה להתגייר. הסבים שלה מצד אחד היו יהודים חילוניים, ומצד שני נוצרים, שקיבלו בהרמת גבה את ההחלטה של בנם להמיר את דתו. בילדותה נשלחה בקביעות לבית-ספר יהודי בימי ראשון. בתיכון היא הייתה פעילה בתנועת הנוער של התנועה הרפורמית 'נפתי'. מהר מאוד תוגברו שעות הנוכחות שלה בתנועה, בעיקר כדי לברוח מהבית.

על האווירה בבית שבו גדלה, היא מעדיפה לא להרחיב. היא מסכמת את זה במשפט שמתייחס לדרך שבחרה אחותה, שהתנצרה ומבקרת בקביעות בכנסייה. "אני חושבת שיש לזה סיבה פסיכולוגית", היא אומרת.

התנועה הייתה עבורה לא רק בית חם, אלא מקום שבו מצאה משמעות ויכולת לבטא את עצמה. "בתנועה פגשתי בפעם הראשונה רב צעיר שנראה לי נורמלי", היא אומרת על מה שכנראה גרם למהפך חייה. "הרב בקהילה שגדלתי בה היה יותר זקן ורציני מאלוהים. הוא לא היה אדם שיכולתי להזדהות אתו ועם מה שהוא מייצג. עכשיו פתאום פגשתי רבי בג'ינס שמשחק כדורסל. לא הבנתי בדיוק מה המשמעות של להיות רבי, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות.

"ראיתי מול העיניים הוכחה מעשית שהאמונה יכולה להיות חלק מהחיים שלי, ושל כל יהודי מודרני שחי בארה"ב, ולא משהו שקורה רק בבית-הכנסת. בגיל 16 התחלתי להיות פעילה בלובי היהודי בוושינגטון. נאבקתי על נושאים של צדק חברתי, ולא במערכת היחסים עם אלוהים או בתפילות. הייתי מעורבת בנושאים כמו הגבלות על ייצור נשק, הגברת הפיקוח, חוק ההפלות, מתוך אמונה שלנשים יש זכות מלאה על הגוף שלהן ומה שקורה בו. לא התפללתי. פשוט ניסיתי לחיות הלכה למעשה לפי הקודים המוסריים שהנביאים הטיפו להם".

 

שלום עולמי

 

מיד אחרי התיכון היא נרשמה ללימודי היסטוריה באוניברסיטה של ויסקונסין. בקמפוס המשיכה להיאבק למען עתיד טוב יותר. היא הניפה שלטים שקראו להגברת המודעות לנושאים אקולוגיים והשתתפה בהפגנות שבהן דרשו המפגינים לעצור את ההתערבות הצבאית של ארה"ב בדרום-אמריקה. "נודע לנו אז", היא מספרת, "שהסי-איי-אי מגייס סטודנטים לעריכת מחקרים ולאיסוף מידע. הדרך שבה זה נעשה הייתה לא חוקית. דרשנו שיפסיקו להסתיר את הפעילות שלהם, כדי שאפשר יהיה לפקח על חוקיות הצעדים שלהם".

בעודה עוסקת בלהט בפיקוח על שירותי הביון, פרצה האינתיפאדה. מוקד תשומת הלב חזר למזרח התיכון, והיא הייתה מעורבת בפרויקט שמטרתו להפגיש ישראלים עם פלסטינים. "עוד בתיכון היה לי עניין תמידי בישראל ובמה שקורה שם בכל הרמות. במהלך התיכון למדתי סמסטר אחד בפנימייה בהוד-השרון. כבר אז התעניינתי בדו-קיום ובאפשרות שישראל תאמץ לחיקה את הפלסטינים, ויימצא פתרון שיאפשר לכולם לחיות בכבוד באותו אזור. ברמה הזאת אולי עדיין לא התבגרתי, כי אני עדיין מאמינה ששלום הוא הפתרון".

באוניברסיטה, בין הפגנה להפגנה, הכירה את מרק הרשנזון שלמד אנתרופולוגיה וארכאולוגיה. אביב-קיץ 1990 היה אינטנסיבי במיוחד: במאי אותה שנה היא סיימה את התואר, ביוני התחתנה עם מרק, וביולי הם כבר נחתו יחד בארץ.

הזוג התמקם בימין-משה. היא התייצבה מיד בהיברו-יוניון-קולג', כדי להתחיל את שנת הלימודים הראשונה לקראת הכשרתה כרב, ובשעות שבהן העמיקה בתורה. והוא הסתובב ברחובות, אחרי שהודיעו לו שהמשרה שהובטחה לו כארכאולוג מתחיל לא אקטואלית.

בחודשים שבהם שהתה בירושלים, הקפידה להשתתף באופן קבוע במשמרות של 'נשים בשחור'. "עמדו שם אנשי כהנא והחזיקו שלטים ובהם הכתובות של הנשים שהשתתפו במשמרת ומספרי הטלפון", היא מספרת, עדיין בנימה מופתעת על כך שהמשטרה לא התערבה. אמנם הזהירו אותן לא להיכנס לעיר העתיקה, אבל לה היו חברים שם. מאז ומעולם הוראות בענייני בטיחות נחשבו בעיניה המלצה בלבד, ובכל זאת, כשפרצה מלחמת המפרץ חזרה הביתה, לארה"ב.

היא סיימה את לימודי הרבנות, והתמחתה בבית-כנסת בלוס-אנג'לס כחלק מצוות של שלושה רבנים . משם עברה לשרת בקהילה באורנג'-קונטי, באזור דיסנילנד.

בקליפורניה נולדה בתה הבכורה, זואי, היום בת חמש, ואחריה אבי (אביגיל). בין התפילות, לימודי התורה והלידות מצאה הרב הרשנזון זמן לאחד מתחביביה הגדולים, הנסיעה ברכבות הרים. אחרי לא מעט עליות וירידות חדות, היא הגיעה לראיון בבית-הכנסת 'בית שלום' שבאלסקה, מקום שבו הקהילה היהודית הרפורמית בחרה לעצמה את השם 'פרוזן צ'וזן'.

 

הנבחרים הקפואים.

 

תפוצת היהדות בעולם לא פסחה אפילו על מקומות רחוקים, ואלסקה היא ללא ספק ההוכחה, הקהילה יהודית שם מונה 1,500 איש, רובם חיים באנקורייג'.

היהודים הבודדים שהגיעו לכאן בסוף המאה ה-19 הטביעו את חותמם על ההיסטוריה המקומית. היו אלה בעיקר יצרני פרוות, שהבינו את היטב את הפוטנציאל של במקום. לקשרי המסחר האלה הייתה השפעה מכרעת על ההחלטה של ממשלת ארה"ב ב-1867 לרכוש את אלסקה מרוסיה במחיר של 2.5 סנט לאקר (שזה במונחים של היום, כולל חישובי אינפלציה, 53 דולר לקילומטר מרובע). גם בשעתו מחיר זה נראה מופרז, והעסקה כולה נחשבה לטמטום צרוף. כמה שנים אחרי התגלה זהב באדמות אלסקה, וה"טמטום" נחשב היום לאחת מעסקות המקרקעין המבריקות ביותר בתולדות אמריקה. לפני 1940 חיו באלסקה רק כמאה יהודים, שהשאירו רושם מספיק חזק כדי שהרים ונהרות יישאו את שמם. הצבת מחנות של הצבא האמריקני בערבות אלסקה הביאה לצפון עוד יהודים, והיום מדובר בקהילה מבוססת. באנקורייג' יש שני בתי-כנסת: 'שומרי אור' האורתודוקסי, המנוהל בידי אנשי חב"ד, ו'בית שלום', שמרכז סביבו את רוב היהודים שמעוניינים להיות חלק מקהילה.

הרב הרשנזון התקבלה לעבודה ונכנסה במהירות לנעליו של הרב הרי רוזנפלד, קודמה לתפקיד, שניהל את הקהילה במשך 16 שנה. מועצת המנהלים של בית-הכנסת התלבטה, כשהעובדה הביולוגית שהיא אישה הייתה חלק מהשיקולים. היו קולות בעד ונגד, ובסופו של דבר התקבלה ההכרעה. כך חברה הרב הרשנזון לרובין דרן, והיום כל הניהול בפועל של בית-הכנסת, על פעילויותיו המורכבות, מופקד בידיים נשיות.

דרן, 32, הגיעה לאלסקה לפני שמונה שנים, בכוונה להוציא רישיון טיס. אחרי כמה טיסות סולו החליטה להתמקד בקריירה יותר ארצית. בבית-הכנסת חיפשו מנהלת אדמיניסטרטיבית, והיא הייתה מספיק מקורקעת כדי לקבל על עצמה את האחריות הכרוכה בניהול קהילה. החבר שלה אז, מייקל, הגיע בעקבותיה לאלסקה, והם נישאו. בימים מייקל הוא עובד סוציאלי ובערבי חג משמש כחזן.

"אני חושבת שאנחנו בתור נשים יותר קשובות לצורכי הקהילה. בעיקר אני מאמינה שנשים מביאות אתן חזון של עבודה בשיתוף פעולה. אני מרגישה שיש משהו בגישה שלנו יותר צעיר, רענן, פתוח ואישי" אומרת דרן. "בסקר שעשינו לאחרונה, התברר שאנשים מאוד מרוצים מהאופן שבו בית-הכנסת מתפקד". דרן ממונה על הצד הארגוני של ניהול בית-הכנסת, והרב הרשנזון על הצד התוכני, הרוחני.

"היתרון הגדול של שהותי באלסקה הוא שאני יכולה להגדיר לעצמי את התפקיד", אומרת הרב הרנזון. "מבחינתי להיות רב זה להיות מדריך רוחני ומורה. בכל מפגש שלי עם חברי הקהילה אני מנסה להדגים עד כמה המסורת היהודית רלוונטית לחיים שלהם. אני מראה להם באופן מעשי שהם עושים בחירות יהודיות, אפילו בלי להיות מודעים לזה".

זה מה שלמדת בשנים שבהן הוכשרת לרבנות?

"למדנו על פסח. למדנו את התורה והמדרש, אבל לא למדנו איך להעביר את זה, איך להתמודד עם אנשים שכל-כך מתקדמים בכל תחומי החיים, עד שזה מגיע לדת שלהם ולמסורת.

"אני מתכוונת שאלה אנשים שצברו הישגים משמעותיים בחיים שלהם, אבל כשזה מגיע לאלוהים, הפעם האחרונה שהם התעדכנו הייתה בגן. הם עדיין מאמינים שאלוהים הוא ישות בעלת כוח שמנהלת את העולם, וזה כשהם לא רואים בו זקן זועף בגלימה. הם מסתכלים על החיים ועורכים רשימות. אם אלוהים עשה את זה, אז אני לא יכול להאמין לו. הרוב בכלל דוחים את ההכרעה לגבי יחסם לאלוהים, עד שהם צריכים להתמודד עם טרגדיה בחייהם האישיים. זה לא ככה ברמה שבה אני תופסת מה זאת יהדות.

אז מה זה אלוהים בתפיסה שלך?

אלוהים הוא מקור הבריאה, הוא מה שמחבר אותנו, הוא המכלול. אלוהים הוא לא ישות, ואני לא מאמינה שהוא זה שבוחר שלמישהו אחד יהיה סרטן או מישהו אחר ייהרג בתאונה. יש כאוס, שזה דבר שאותו אני יודעת גם מתוך המדע וגם מתוך היהדות. קשה לי להגדיר, כי אלוהים הוא מחוץ לכל הגדרה. התפילות שלי הן הודיה והתפעלות מהחיים. הצורה היא תפילה לאלוהים. אם את שואלת אותי אם אלוהים שומע את התפילה שלי, אז אני לא חושבת. תפילה היא כלי שעוזר לנו להתמקד ומאפשר לנו להתנהג בצורה הרמונית יותר עם כוחות הבריאה, ולכן היא מקרבת אותנו לאלוהים.

"אמונה זה דבר בריא. הבעיה היחידה היא שאי-אפשר לזייף את זה. אי-אפשר למכור את אלוהים כמתכון לבריאות, כי אלה שמעוניינים לקנות לא רוצים להתאמץ; הם רוצים תוצאות מיידיות, קיצורי דרך, ואילו המתכון הזה דורש עבודה יומיומית שאף פעם לא נגמרת. זאת מחויבות שמשתנה ומתפתחת ומחייבת דין וחשבון מתמיד".

התנועה הרפורמית פתוחה לכל דבר ולכל רעיון?

"לא. התנועה פתוחה לרעיונות חדשים, אבל הם לא יאמצו קהילה שלא מאמינה באלוהים. בעיקרון יש גישה ליברלית לגבי ההגדרה של מה זה אלוהים. האתגר הוא למצוא מקום שבו כולם ירגישו בבית, גם אם זה לא מבטא בדיוק את הגישה שלהם. השונות היא מה שעושה אותנו, זאת בעיניי מהות הרפורמה של התנועה הרפורמית.

אם ההגדרה של אלוהים משתנה, אז מה נשאר מהמצוות?

"המצוות הן כלים לתרגול רוחני", מסבירה כבוד הרב. "התורה נכתבה בידי אנשים, בשפה שהתאימה לזמנה. היום אנחנו מדברים שפה שונה. חייבים לעדכן דברים, אנחנו לא יכולים לחיות במאה ה-21 עם מושגים שלפני אלפיים שנה ויותר. זה מגוחך. אפשר לנסות להתווכח עם העובדות, אבל זה לא ישנה אותן. במילא אנשים בוחרים איזה מצוות הם רוצים לקיים. גם אלה שבוחרים לקיים את כל המצוות, בוחרים לעשות את זה".

הרב הרשנזון מקיימת דו-שיח קבוע עם צאן מרעיתה. החודש היא סיכמה בשבילם את עיקרי תפיסתה לגבי התרגול היומיומי של היהודי הרפורמי. "להעניק יותר תשומת לב לחיים שאנחנו חיים", היא כותבת. "לראות את היופי והכישרון של האנשים שאנחנו אוהבים, את היכולות של השותפים שלנו, את הפלא שמתחולל בכל פעם שאנחנו קמים בבוקר, וכשהשמש עולה מעבר להרים. בשבילי להיות יהודייה זה לפתוח את העיניים והלב לאנשים שאנחנו פוגשים, לזבנים שמשרתים אותנו בחנויות, לרופאים שמנסים לרפא את תחלואינו, לעורכי-הדין ששומרים על הזכויות שלנו ועל החירות שלנו, למורים שמחנכים את הילדים שלנו, לזרים שאת הסיפור שלהם אף פעם לא נדע, לעצים, לצמחים, לחיות, לחרקים ששומרים על האיזון האקולוגי". כמה תמים, אבל זה חלק מהלוקסוס של אנשים שחיים במקום שבו בעמוד הראשון של העיתון היומי מופיעה לעתים קרובות תמונת נוף, ובטור צד קטן מדווחים על המהלכים האחרונים של ג'ורג' בוש בנוגע למלחמת המפרץ.

 

שמור את השבת לקודשו

 

הגישה של הרב הרשנזון מעוררת אי-נוחות גם בעולם החילוני. מבחינתם, יש אנשים שמאמינים באלוהים ומקיימים את מצוותיו. לאלה קוראים דתיים. יש שלא, ולהם קוראים חילונים. ויש כאלה שמקפידים לקיים כמה מצוות, כי הם רגילים או כדי לא להסתבך אם יתברר שיש בורא עולם, ולאלה קוראים מסורתיים. לכולם יש אינטרס ברור לשמור על הסדר הקיים. אבל עבור הרב זה אחרת, "בכל פעם יש לנו אפשרות לראות את העולם אחרת, ולבחור בהתאם. אנחנו כבר לא חיים בגטאות ולא בחברה שהיא רק יהודית. אנחנו חלק ממרקם חברתי הרבה יותר גדול. כל דבר שאנחנו עושים הוא התנדבותי. המצוות עוזרות לנו ליצור שגרה ומסגרת, להתחבר לקדושה. ליהדות האורתודוקסית יש נטייה לראות במצוות משהו אוטומטי שחייבים למלא אותו, כי אחרת יבוא אלוהים ויעניש אותנו. אני רואה במצוות אפשרות להתקרב לאלוהים.

"כיהודייה ליברלית, אם המצוות לא מקרבות אותי לאלוהים, אז זה לא שונה מלא לקיים אותן בכלל. אני יודעת שיש ביקורת על הגישה הזאת, שגורסת שקיום המצוות חשוב אפילו רק כדי שנזכור את קיומן. אני לא מאמינה שהמצוות בתקופה שבה אנחנו חיים יצליחו לשמור על מהות יהודית רק בשם התזכורת. אם אין לזה משמעות ותפקיד בחיים, זה בכל מקרה יישכח. אולי היסטורית זה מה שצריך לקרות. אולי אנחנו צריכים להתחדש כל הזמן, ולא להניח שהעבר יכול לשמור עלינו. העובדה הייתה ונשארה שאנשים בוחרים".

על השאלה אם היא שומרת שבת, עונה הרב הרשנזון בחיוב. גם על השאלה אם היא נוסעת בשבת היא עונה "כמובן", ומיד מצרפת הסבר: "אחרת אין לי שום אפשרות להגיע לבית-הכנסת. אני שומרת שבת בדרכי שלי. זה מתבטא בכך שאני דואגת שזה יהיה יום שונה, שיהיה לי זמן להיות עם המשפחה, שזאת תהיה מנוחה. מה שאנחנו עושים, זה מחפשים את המהות מאחורי המצווה, ומקיימים אותה".

וכשרות?

אני צמחונית. לסבא ולסבתא הייתה חווה בפנסילבניה. הם גידלו כמעט את כל מה שהם צרכו, ירקות ובעלי-חיים. אנחנו היינו אצלם ברוב סופי-השבוע ובחופשת הקיץ, וראיתי איך הם שוחטים את החיות. הפרות היו חברות שלי, וממש לא התחשק לי לאכול אותן. כל הסידור הזה, שצריך להרוג יצורים חיים כדי שיהיה לי מה לאכול, לא נראה לי. מכיוון שאני צמחונית, אין לי בעיית כשרות.

הבית שלי לא כשר. בעלי אוכל בשר, ומערבב אותו עם חלב. הסירים, הצלחות והסכו"ם אצלנו בבית לא כשרים. אין לי שום בעיה עם זה. אני מכבדת את הבחירות של בעלי, ואת הרגלי האכילה שלו. הבעיה היחידה, שהבית שלי לא יכול להיות פתוח לכל יהודי. כשהגעתי לאלסקה, קבוצה של חב"דניקים באה אלינו לארוחת ערב. קניתי כמה סירים במיוחד, והגשנו את האוכל בצלחות חד-פעמיות, עם סכו"ם מפלסטיק. זה נראה לי הרבה יותר מתקבל על הדעת למצוא פתרונות כשבאים אורחים, מאשר ליצור מצב שבעלי לא יוכל לאכול בבית.

 

הוא אשת הרב

 

והמילה "בעלי" חושפת פן נוסף בחייה של הרב. החידושים שהיא מנסה להנחיל בחייה הציבוריים לא פוסחים על חייה הפרטיים. הרב הרשנזון ובעלה מקיימים תא משפחתי, שבו היא המפרנסת והוא אחראי על הבית. "מרק מאוד גברי", מצהירה הרב על האיש שתמיכתו מאפשרת לה לפעול בביטחון מחוץ לגבולות המגדר. "הוא מבשל, מנקה ונמצא עם הבנות בבית כשאני בעבודה. שנינו מרגישים שזאת דרך החיים הכי נכונה למשפחה שלנו בשלב הזה. בשלב מוקדם של היחסים החלטנו שאם אני אעבוד, אז הוא יישא באחריות המרכזית למה שקורה בבית".

"מהיום הראשון שהכרנו, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, ואני עד היום לא בדיוק יודע מה אני רוצה לעשות, אז אני הולך בעקבותיה. אני לא מרגיש שבחרתי, זה פשוט קרה", אומר מרק הרשנזון. "יש אולי חמש דקות ביום שבהן אני חושב שהייתי רוצה לעשות משהו אחר, יותר חשוב. אבל בסופו של דבר אני מרוצה מהחיים שלי, מהיחסים שלי עם אשתי ועם הבנות, שאני רואה כל יום איך שהן גדלות ומתפתחות. המחשבה שיש לי חלק בזה, גורמת לי אושר".

הבחירות של הרשנזון מקנות לו את היתרון של היותו 'רואה ואינו נראה'. הוא לא דתי במיוחד, אבל באופן טבעי הוא מתלווה לרב באירועים גדולים. "אף אחד לא מתייחס אליי", הוא אומר. "כולם סביבה, ואני הקולב שעליו תולים את הבנות. זה מאפשר לי לראות מה קורה מעמדה מאוד מעניינת". גם בשכונה, כהיה לוקח את הבנות לפארק, התעלמו ממנו. "הילדים הולכים לשחק, והאמהות מתכנסות לשיחת נשים. בתור אבא אף פעם לא הזמינו אותי להצטרף. הייתי מגיע, מוציא ספר וקורא" הוא נזער. כל מה שהוא ראה, רואה ועוד יראה, יסוכם בספר שיישא את השם 'הוא, אשת הרב', שעליו מסרב בתוקף לחשוף פרטים. הרב הרשנזון אומרת בחיוך אסרטיבי שהפרסום של הספר יידחה עד שהיא תסיים את תפקידה, מה שיכול לקחת כמה שנים. בתנועה הרפורמית לוחשים שהיא אישה עם עתיד, אם היא רק תתמיד.