מי מפחד מספרות אנגלית?

שחר מגן על "השעות", אחד הסרטים הבודדים שכדאי לצפות בהם לפני שקוראים את הספר

 

 

"בספר זה יש לי כמעט יותר מדי רעיונות" (וירג'יניה וולף מזהירה)

 

כוחו של "השעות" - שעלה בסוף השבוע לאקרנים - ובעצם גם חולשתו, נובעים מכך שהוא אינו מתקיים ללא מייקל קנינגהם - שספרו "השעות", זוכה פרס פוליצר לשנת 1998, לא מתקיים ללא "מרת דאלוויי", ספרה הטוב ביותר, לטעמי, של וירג'יניה וולף מ-1925. השלושה קשורים זה בזה, טורפים זה את זה, והופכים את המעשה הספרותי-קולנועי לסאגה מאלפת שראשיתה ב-1925 וסופה ב-2002, מה שדורש מכם הרבה יותר מלקנות כרטיס אחד ברב-חן. העיבוד הבלתי-אפשרי של סטיבן דאלדרי לספר, שנדמה שאין טקסט פחות הולם ממנו לסרט, מעמיד אותו כאחד הבמאים האמיצים של תקופתנו, ולכן את הרומן העכשווי שלכם עם וולף כדאי לפתוח דווקא מהסרט, שמציע פרשנות רחבה כל-כך ופותח את היריעה לאלף כיוונים שונים, ובעצם נראה כמו עוד מעשה ספרותי ולא קולנועי (וזו, לדידי, מחמאה לא מבוטלת).

דאלדרי הצליח כנראה לגייס את מי שצריך לגייס לטובת העניין - כולל השחקניות הטובות בעולם - כי הוליווד מעדיפה עכשיו סופרות-משוררות מתות. כזכור, היה לנו את קייט וינסלט כאייריס מורדוך ב"אייריס וג'ון", ובקרוב גווינית' פלטרו כסילביה פלאת (משוררת שנטלה את חייה, אך לא עם אבנים בכיסים אלא עם עננים של גז). הטרנד הנחמד הזה הביא ל"השעות" תשע מועמדויות לפרסי אוסקר (כמעט כמו ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף", העיבוד הקולנועי למחזה הנודע), אך ככל הנראה לא יזכה אותו בפרס עצמו, כי גם להוליווד גבולות משלה. "השעות" הוא כולו משחק אינטלקטואלי מבריק, מאלף, ולפרקים גם לא קולנועי, שמחזיר - דווקא בעידן האיום שלנו - את הצופה לספרות; לספרות אנגלית; ויתרה מכך - לספרות אנגלית טובה. ועל זה לא מקבלים אוסקר. כנראה.

 

מייקל ג'קסון, תלמד משהו

 

"השעות" מתאר יום אחד בחייהן של שלוש נשים שונות בזמנים שונים: ניקול קידמן היא וירג'יניה וולף בשנתה ה-41, בימים בהם החלה לכתוב את "מרת דאלוויי" מחוץ ללונדון, נאבקת בין שפיותה לשגעונה, בין החיים לבין המוות; ג'וליאן מור היא לורה בראון, אשה בורגנית בפרבר בלוס אנג'לס בשנות החמישים, שנאבקת גם היא בין שפיות ואי-שפיות, בין בנה ובעלה שזקוקים לה כאם וכאשה, ובין החיים כפי שהיא רוצה אותם; מריל סטריפ, המכונה מרת דאלוויי, היא בעצם עיבוד מחודש לקלאריסה דאלוויי של וולף, משובצת בניו-יורק 2001. הפעם קלאריסה בוחרת בדרך חיים שונה מזו שבחרה הגיבורה של וולף: לא חיים עם בעל מכובד ומשעמם, אלא חיים עם אשה. היא מתכוננת למסיבה (או כפי שמופיע ב"מרת דאלוויי", בתרגומה של רנה ליטוין - "נשפייה") לרגל זכייתו בפרס חשוב של מאהבה לשעבר, משורר הומוסקסואל, חולה איידס (אד האריס. קצת מוגזם הפעם, אגב), שנאחז בחיים בקושי רב. דאלדרי ממשיך לעסוק, כמו בסרטו הקודם "בילי אליוט", באנשים הבורחים ממגבלות וכבלים חברתיים, ומשרטט גם פה זהות מינית חמקמקה (וככל שהיא מוגדרת פחות היא יפה יותר), שנעה מסיפור לסיפור, מאשה לאשה, ותוהה אם שחרור האישה משמעותו בעצם, גם, מוות.

למרות השימוש הגס בפסקול של פיליפ גלאס, שקצת מפריע להתרכז, ההופעה של שלוש הנשים היא כפי שניתן לצפות משחקניות בסדר גודל כזה (למעט, אולי, ריח הנפטלין החריף שעולה מסטריפ), וגם שחקניות המשנה - טוני קולט, קלייר דיינס ואליסון ג'אני - מחזירות מלחמה. על כולן מנצחת קידמן, שלשם כך התכנסנו: לא אהיה הראשון שאומר שקידמן והתותב הם החיבור היפה ביותר שראינו לאחרונה, שבשביל זה יש קולנוע, ושלמייקל ג'קסון יש הרבה מה ללמוד. למרות "מולאן רוז'" ולמרות "האחרים", קידמן הופכת רק עתה לאחת מאותן שחקניות שהצופה לא שבע מהן לעולם, כזו שהמבט האוסטרלי שלה מצליח לשקף אפילו את האינטלקט ההיסטרי שנשקף, כנראה, מעיניה של וולף, האשה החכמה באנגליה באותם זמנים. וזה, צריך להודות, הישג ענק.

 

המערות שמאחורי הדמויות

 

"השעות" מוציא שם טוב לאינטרטקסטואליות, והרכבת הטלאים אינה מנדנדת אלא מרתקת והופכת לאמנות בפני עצמה, לדבר האמיתי. לכן הצפייה בסרט אינה מספיקה הפעם, ודורשת עוד ועוד, ומחייבת חזרה אל וולף עצמה, ליצירתה בכלל ול"מרת דאלוויי" בפרט. ספרו של קנינגהם כאמור הוא כולו עיבודים ופראפרזות, הערות ביניים ורשמים לספרה של וולף ("השעות" הוא השם הראשוני שנתנה וולף ל"מרת דאלוויי"), שניסה לפרוץ בזמנו את מסגרת הסיפור הרטורי, ותיאר את הכל באותה נשימה - ולכל הכיוונים. חשיבותו של "מרת דאלוויי" אינו רק בטקסט עצמו אלא גם במיקומו ההיסטורי - הוא נמצא על פרשת דרכים, רגע אחרי "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, כרומן מעבר מהדפוס הישן לחדש, כגרעין לכתיבה של קנינגהם, וכאמור, לתסריט המצוין של דייוויד הייר.

"השעות" הוא סרט על הכתיבה, והוא מצליח במשימה בלתי-אפשרית זו, כשכל אחת משלוש הנשים משייפת פן אחר, שבלעדיו עולם הספרות לא מתקיים: אחת היא הגיבורה עצמה, שניה כותבת, שלישית קוראת. למרות שמדובר, בסופו של דבר, בחידה כתובה, ספרותית בעליל, בסרט, כמו גם בספר, הדמויות חיות, אנושיות, ומתחברות זו לזו בעומק, ולא רק על פני השטח (למרות הבחירה של דאלדרי לחברן בגסות-מה בסוף הסרט) - וכך היציאה לאקרנים בשנת 2002 עושה חסד נדיר ומשלימה את שהתכוונה וולף לעשות בספרה שלה, כפי שמצטטה קנינגהם בהקדמה לספרו שלו: "עלי לומר דברים רבים על השעות ועל התגלית שלי; כיצד אני חופרת מערות יפהפיות מאחורי הדמויות שלי; אני חושבת שזה מה שמספק את רצוני בדיוק; אנושיות, הומור, עומק. הרעיון הוא, שהמערות יתחברו זו לזו, וכל אחת מהן תעלה אל אור השמש ברגע נתון". והרגע הנתון הוא פחות או יותר עכשיו.