בגוש-עציון לוקחים את הפיגועים האחרונים באופן לגמרי אישי, למרות שהם התרחשו בחיפה ובקריית-ארבע. נקודת המבט הסובייקטיבית של האחראים על נושא התיירות באזור השתנתה לגמרי, ואפשר בהחלט לומר שהפיגועים האלה הזיקו מאד ליוזמה החדשה שבהפקתה החלו בשבוע שעבר. בייחוד הפיגוע בחיפה. מילא קריית-ארבע, היא יחסית קרובה ואפשר לשכנע את התיירים שגוש-עציון זה חמש דקות מציר המתפללים, אבל חיפה? איך פיגוע שם משרת את האינטרסים שלנו?
הזיכרון הקצר ומערכת הבחירות המטשטשת, גרמו לרבים לחשוב ולהרגיש שהכל כבר מאחורינו. הנה, בחרנו ממשלה ימנית והראינו להם מה זה, אנחנו גם נותנים לצה"ל לנצח. כל מה שנשאר זה לבדוק מתי הכי מתאים לנו לקפוץ רגע לבגדד ולגמור שם איזה עניין קטן ושולי, וזהו, אנחנו מסודרים. אפשר להתחיל להתחתן אזרחית, גם אם אתה לא פסול חיתון.
רוב הישראלים (בעיקר אלה שבזכותם נבחרה הממשלה המפוארת הזו, כי בינתיים הם הרוב) נוטים לדלג על סוג החדשות המדווח על מספר הקורבנות הפלסטינים מדי יום, שבוע, חודש, שנה. אנחנו סופרים רק את שלנו, ולכן אנחנו מתפלאים כשפתאום, אחרי חודשיים שקט, הם שוב קמים עלינו להורגנו. דווקא עכשיו? מה קרה? איך תמיד הם תוקעים את האפשרות למשא ומתן ברגע האחרון, בדיוק כששרון כבר בדרך למחסום ארז.
אז זהו שבעזה שום דבר לא השתנה. גם לא ברמאללה או בבית-לחם. קר להם, הם רעבים, הילדים מסתובבים ברחובות בלי ללמוד, הסיכול הממוקד של צה"ל נראה להם יותר כמו הרג מיותר שדורש המון התנצלויות והסברים אחר כך, והעיקר הוא שהם בעצם כל הזמן מנסים. יתרונם הוא בזה שאין להם שום בעיה להוציא שלוש חוליות בערב שבת אחד לפיגועים ביש"ע, ומבחינתם אחוז הצלחה אחד מכל הניסיונות, הוא מאה אחוז הצלחה. המוטיבציה הפלסטינית במיטבה בתקופות כאלה.
העיוורון הישראלי, קהות החושים והמחשבה, מנוצלים להפקת "נופש תחת אש" בהתנחלויות. היכולת לראות בשפיכות הדמים ההדדית פוטנציאל כלכלי ותיירותי מדרדרת את הדימוי של המתנחלים לשפל חסר תקדים, ובצדק. מעכשיו, כל פיגוע הוא אירוע כדאי, בתנאי שהוא לא עובר מיש"ע לחיפה, כי הוא גורם לתיירים הזעת יתר וכל דולר שהם שילמו על הפרויקט – שווה להם. האטימות המוסרית של המתנחלים בתפארתה.
ערב שבת האחרון בגוש-עציון היה מבוהל משהו. התרעות חמות על חוליות נוספות שמסתובבות בשטח תרמו לתחושת המשפחתיות המגובשת מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים. ובעוד אנחנו נהנים מסעודת שבת בבית מוסק ובתחושת ביטחון, בחוץ שוטטו חיילים שבקושי סיימו טירונות וכבר הופקרו לשמור על חיינו. פה ושם, מאחורי מנעול ובריח, הגו ודאי כמה מתנחלים את היוזמה הבאה, בעוד שלא מאוד רחוק משם, רק בשפה אחרת, עבדו אנשים אחרים על הפקות מסוג אחר.
ההזנה ההדדית של כוחנות אטומה וחסרת פשרות חייבת להיפסק. רק אנחנו יכולים להפסיק אותה.