הרווח בין הזאב לחתולה

איך הפך הששון של סרטי הבורקס והמישל של ספרי הצמרת לחתולה הלאומית

יעקב בר-און עודכן: 12.03.03, 16:24

"וואו, איך שורפות לי הפנים מרוב צבע שמרחו לי בסטודיו של הצלם שלכם, כדי להפוך אותי לחתולה מהפרסומת לבורקס!", אומר זאביק רווח בראיון מיוחד לפורים. "זה לא כל כך נעים, אבל מה לא עושים כדי לשעשע את העם". רווח די מותש מיום הצילומים המרתוני לתמונת השער, אבל לוקח את זה בסבבה. החתולה היא, כמובן, נקודת המוצא לשיחתנו, ורווח לא צריך יותר מזה. שימו לפניו רשמקול, לחצו על ה"פליי" ויוצא לכם מונולוג מצחיק ואנושי, כמו שרק רווח יכול להיות.

 

מאכיל אותנו בורקס

 

"לא במקרה נעניתי ל'מיאו, חתולה'. אם כבר אני עושה פרסומת, חייב להיות בה איזה אלמנט בידורי. פרסומת לשמה לא מעניינת אותי. אני גם לא מפרסם כל דבר, אבל בורקסים למה לא? בעיקר אני, במאי שהסרטים שלו זכו לכינוי 'סרטי בורקס'. אגב, מי שיצר את הכינוי הזה היה כמו בלעם, התכוון לקלל ויצא מברך. מרוב דמויות שהחלפתי בקריירה, לא היה לי ספק איך איראה כששון. לרוב אני נרדם אצל המאפרת, מתמסר לידיים העדינות שלה, ומתעורר בדמות אחרת. הפעם היה לי חלק ברעיון. הצעתי לשים רשת על השיער שלי, פטנט שחזר לא פעם בכל מיני דמויות שלי. הדבקנו שפם, אילתרנו טקסט מצחיק ויאללה, אקשן. אל תשאל כמה צחוקים רצו תוך כדי הסרטת הפרסומת הזאת. למפיקים נשאר חומר לסרטון משגע".

 

חייב לקבל תגובות

 

"אומרים לי 'זאביק, כולה פרסומת'. לך תסביר להם שלפרסומת קצרצרה אני מתייחס ברצינות לא פחות מאשר לתפקיד בתיאטרון או בקולנוע. צחוק הגורל שאת 'אוסקר' הקולנוע הישראלי קיבלתי על דווקא תפקיד דרמטי בסרט 'בית"ר פרובנס' הלא מצחיק, שביים אורי ענבר. אבל זה תפקיד די יוצא דופן אצלי, כמו התפקיד בסידרה 'המשאית' של ערן ריקליס, שעוד מעט יתחילו לצלם אותה לעונה שנייה. זה לא סוד שבדרך כלל אני קומיקאי. אולי זה הייעוד שלי כשחקן, ותאמין לי שזה ייעוד לגמרי לא פשוט. הכי קשה לעשות קומדיה. זה לא כמו בדרמה, שבה אפשר להחליק ולעבור על יד. כקומדיאנט, אני חייב לקבל תגובות על המקום. כבר על הפנים של הצוות אני מחפש להתרשם אם קלעתי בול".

 

מוכן ללכת רחוק

 

"ברוך השם, אני במקצוע שבו פורים כל השנה. לא צריך לחכות לחג הזה כדי להתחפש. זה לא פשוט כמו שזה נראה. אנחנו, השחקנים, חושפים את עצמנו מבחינה רגשית ונכנסים עמוק עמוק לתוך הפנים של דמויות. כשהקהל מקבל בשמחה דמות חדשה שאני שם על עצמי, זה ממלא אותי באנרגיה עצומה. אני פטריוט ללא תקנה, ובשביל להצחיק את הקהל אני מוכן ללכת רחוק, בלי גבולות, גם כשמסוכן בשטחים. כשהופענו עם הצגה בגוש קטיף והבאנו קצת שמחה לאנשים שם, ונפלו בסמוך פגזי מרגמה, בטחתי באלוהים שישמור עלינו מלמעלה".

 

ציניות במקום הומור

 

"אני משתדל להצחיק איפה שרק אפשר. יש לי תחושה שכבר תקופה ארוכה איבדנו כאן את ההומור. העם היהודי בגולה היה עשיר יותר בהומור, בדמיון מפולפל ובצחוק עצמי. לצערי, אנחנו נהפכים לציניים, וציניות היא הומור ללא תקווה. תראה מה נותנים בטלוויזיה, איך הצד ההומוריסטי כמעט נעלם בה לגמרי. נהיה שם מישמש של כל מיני דברים חסרי רמה, בלי טיפה של צחוק בריא אמיתי. רק בבקשה, אל תדרוש ממני שמות, כי יודעים למי אני מתכוון כשאני מדבר על כל מיני מצחיקנים כביכול, שבכלל לא מצחיקים. כמה יצפאנים ברוכי כישרון יש לנו בכלל?".

 

יוצא מהפלונטר

 

"לא קל לבנות את הדמויות השונות ועוד פחות קל לא להסתבך ביניהן. עם הזמן אתה לומד איך לעבור בשלום את כל המשוכות. אבל קורה שמועדים. זה קרה לי רק השבוע. לא יודע איך, אבל פתאום קראתי לאביבה פז, אשתי ב'סאלח שבתי', עדנה, שם הדמות לצידי בהצגה 'המובטל מלמעלה' בתיאטרון באר שבע, במקום אתרוגה. אביבה הסתכלה עלי ככה ולא הבינה מאיפה זה נפל עליה. אוי, איך יוצאים מהפלונטר? על השנייה אילתרתי שהתכוונתי לעדנה, זאת שנתנה את הפתק ללשכת העבודה, ושיסלח לי אפרים קישון היקר על האילתור הזה. ככה זה כשמשחקים במקביל בשתי הצגות שונות כל כך. אבל בדרך כלל אני בשליטה מלאה ונזהר מפשלות כאלה".

 

אלילי, אריק

 

"בשבוע הבא פורים. כמה שתמיד אהבתי את החג הזה, עם הפקקים שפוצצנו בבית הכנסת והרעשנים שהרעישו עולמות. עד היום אני זוכר את התחפושת הראשונה שלי, כילד בן חמש במרוקו. גלימה שחורה, מגפיים ואקדח ובבת אחת נהפכתי לזורו, נציג המדוכאים עלי אדמות. בדרך כלל חיפשו אותי לדמויות מהמגילה. אני חושב שבמשך השנים התחפשתי לכולן, חוץ מאשר לאסתר. הכי מצחיק היה המן הרשע. הדביקו לי אוזניים גדולות כאלה, עיצבו לי בומבה של אף וצירפו שיניים בולטות במיוחד מקליפות של תפוז. כשעלינו ארצה והתיישבנו במוסררה, בירושלים, השתנו הנושאים. תחפושת שזכורה לי במיוחד היא של שום דבר... כן, מה שאתה שומע. ניפחו לי הראש במשהו שהיה דומה לשום וכל הגוף הקטן שלי היה מכוסה בעיתון 'דבר', שמזמן כבר לא קיים. לא פעם נהגנו להתחפש לגדולי האומה. תאר לעצמך אותי בתור בן גוריון, עם שערות לבנות מצמר גפן, או משה דיין, שעם הרטייה השחורה נראה עלי כמו פיראט. לאריק שרון לא התחפשנו. הוא היה אז יותר מדי יפה מכדי שנאמץ אותו כתחפושת. היום, עם הממדים שקיבל, זה יותר מעשי. אריק היה בשבילי אליל מילדות, התגלמות הצבר האמיתי. עד עכשיו אני מעריץ אותו בצורה עיוורת".

 

להנציח את רמון

 

"קראתי בעיתון שיש אנשים שמתרגזים על ילדים שרוצים להתחפש לאילן רמון. למה להתרגז? סוף סוף יש לנו דמות נפלאה, שהנוער יכול לשאת אותה בגאווה כמו דגל. על זה אני כועס, איך שאיבדנו את הפרופורציה בכל דבר. מדוע לא להנציח בתחפושת את האיש היקר הזה, שהביא לנו הישג אדיר כישראלי הראשון שהגיע לחלל? אדרבה! אתה רואה, רציתי להצחיק ולתוך כל הצחוק נכנס משהו כל כך לא מצחיק...".

 

ששון, מישל וליאון

 

אני מתכוון לשאול את זאב רווח על הדמויות בסרטיו ומבחין בלחלוחית בעיניו. ביקורת מהללת במיוחד שכתב בשבוע שעבר שי בן יעקב ב"ידיעות אחרונות" על משחקו ב"המובטל מלמעלה" בתיאטרון באר שבע מרגשת אותו עד דמעות. אני מזכיר לו את העניין שלשמו התכנסנו, הוא מניח את העיתון ומחליף מייד פרצוף.

"ששון זה שם הדמות שאיתה הופעתי בהכי הרבה סרטים. הוא נולד ב'רק היום' (76'), הסרט הראשון שלי כבמאי. דמות ירושלמית כמו חבר'ה שהכרתי מהחיים בירושלים, באסטונר בשוק מחנה יהודה עם לב זהב. ששון המשיך איתי לסרטים נוספים. בסרט 'תלווה לי את אשתך' רואים אותי עם עדי לב, שאני מאוד מסמפט אותה, והאף המנופח שלי כאן זה מבומבה שהורידה לי אשתי בסרט, יונה אליאן, מהפרטנריות הכי אהובות עלי. ששון הייתי גם ב'לא לעלות יותר', הפעם כנהג אוטובוס. הדמות המקסימה שהיתה שם באמבטיה עם כל התערוכה בחוץ היא אופליה שטראל, וואללה שחקנית שמגיע לה שינצלו יותר את הכשרונות שלה.

"והנה אני ב'אדון ליאון' עם נורית כהן, זוגתי בסרט. אדון ליאון הוא דמות אבהית משכונת ואדי סאליב בחיפה, אחד ששומר על בתו מכל משמר. והיה כמובן מישל ב'ספר נשים', ספר ממוצא מרוקאי, דמות קלאסית של ספר עם נטיות. מישל המציא תספורת קוצים, שקרא לה בומברד בומביי. הקטע הוא ששבועיים אחרי שיצא הסרט, פתאום הראו בעיתון אחת עם אותה תסרוקת קומפלט, שזכתה בפרס הראשון בתחרות תסרוקות באיטליה". אהובה עליו במיוחד דמותו ב"בובה", "שם אני עם חני נחמיאס, איזו שחקנית! באמת דמות נוגעת ללב. אני יודע שהכתבה אמורה להיות משעשעת, אבל אני חייב לציין שאת הדמות הקדשתי לחברי מגדוד 167 של החטיבה הירושלמית, שיצאו מהמלחמה עם הלם קרב. אתה רואה, לא כל הדמויות מצחיקות. בכלל לא".

 
פורסם לראשונה