מסיבות עיתונאים של מנהיגי עולם הן דבר מחושב, שקשה למצוא בו הפתעות או גילויים. מעבירים את המסר, עונים על שאלה או שתיים למען הפרוטוקול, וזהו.
נדמה שרוב מה שניתן להשיג מהצפייה בהן אינו נלמד דווקא מן המילים, אלא מן הדרך שבה הן מושמעות. ואולי, בעידן הטלוויזיוני, בעיקר מן העיניים. פתגם ישן אומר שהעיניים הן ראי הנפש. בכפר הגלובאלי, הן משמשות בעיקר כדי להקרין את הנפש הזו החוצה.
מעיניו של ג'ורג' בוש, אתמול באיים האזוריים ובכל הופעה פומבית, נשקף אדם שאין לו שאלות. כשענה לשאלה האחרונה אתמול, זו על תפקיד האו"ם, אפשר היה לראות שכל קריאת תגר על עולמו, מצד עיתונאי או מצד מנהיג מדינה, נתקלת במסך אטום. זהו מנהיג, שכפי שאמר לבוב וודוורד מה"וושינגטון פוסט", מתייעץ עם התנ"ך שליד מיטתו הרבה יותר מאשר עם אנשים בשר ודם. זהו מנהיג ששום דבר – לא הסדר העולמי, לא משמעותה של טעות אפשרית שלו, לא התנגדותם של בני עמו או של זרים – אינו גורם לו לפקפק. זהו האיש החזק ביותר בעולם, והאיש הזה הוא מסוכן.
בעיניו של טוני בלייר נשקף משהו אחר לגמרי. גם הוא בטוח בצדקתו, אבל הוא חי בעולם של בני אדם ולא של אמיתות מוחלטות. בלייר דיבר בשכנוע רב, כפי שהוא עושה בפגישות עם אזרחים ובהופעות בתקשורת בבריטניה, על חשיבותן של הסכמה ואחריות של הקהילייה הבינלאומית. מעיניו נשקף שעבורו אלו אינן מילים ריקות, כיסוי ל"הדרך שלי או הדרך החוצה", כמו אצל בוש. מעיניו של בלייר נשקף אדם שגם כאשר הוא יוצא לקרב, הוא זוכר שהצדק המוחלט אינו מצוי בהכרח בכיסו.
בוש נתן אתמול אולטימטום לשאר העולם: או שתלכו אתנו למלחמה או שנוציא אתכם מהתמונה, שנדמה לכם שאתם עומדים במרכזה. אם האו"ם לא הולך עם אמריקה, הבעיה היא של האו"ם. אם צרפת וגרמניה ורוסיה מתנגדות, צרפת וגרמניה ורוסיה לא יזכו ללטיפה מהאב הכל-יכול של העולם. פתגם אמריקני אומר, שגורילה ששוקלת חצי טון אוכלת איפה שהיא רוצה. בוש הוא גורילה של טון וחצי, וגאה בזה. לא פלא שהוא אהוד במיוחד במקומות, שבהם הכוח הוא שפה מדוברת. במסדרונות ממשלת ישראל, למשל.
בלייר ניסה לשכך ולהסביר. הוא ביקש ליצור תמונת עולם של תקווה ושינוי, לא של גורילות. בעיניו, הלגיטימיות וההסכמה הן הדרכים היחידות, ואם לא ניתן להגיע אליהן הוא יורה להלחם, אבל ימשיך כל הזמן להתאמץ ולהשיג אותן. לא פלא שבמזרח התיכון אף אחד לא סופר אותו.
המלחמה בעיראק היא בלתי-נמנעת. העולם הולך אליה שסוע, פרום לאורך אותם קווים שנדמה היה שמאחדים אותו בעידן שאחרי המלחמה הקרה: ללא הסכמה, ללא הסבר של ממש לצעד כוחני של המעצמה היחידה, ללא תסריט מוסכם איך ייראו תוצאותיו של המהלך. בלייר מנסה לצייר אותו במונחים של תקווה, לקשור אותו בסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובחיזוקו של הסדר העולמי החדש והמאוחד. את בוש, לעומתו, המחר אינו מעניין. כשהוא מדבר על עיראק שאחרי המלחמה, הוא מדבר על הדבר היחיד שהוא מכיר – משהו שנראה כמו אמריקה. יש משהו מפחיד באנשים שבעולמם יש רק תמונה אפשרית אחת. יש משהו מפחיד בגורילות, ההולכות בערפל ומשוכנעות שרק הן רואות את האור.