ביקור בארץ הזעתר

מעשב תבלין בעל סגולות ריפוי, הפך הזעתר לעשב פוליטי, כשפיסה של תרבות בת מאות שנים הפכה לעברה על החוק. אריאנה מלמד על שמירת הטבע ואהבת הארץ

"הוא עשב נכבד במיני מטעמים, והוא עשב ידוע לרופאים, ואוכלים אותו בעלי-בתים ומתבלים בו הקדרות ומרקחים אותו בדבש", כך כותב הרמב"ם בהלכות פרה אדומה, והוא מתכוון לזעתר, שבעברית צריך לקרוא לו אזוב, אבל נוותר על כך הפעם – ותיכף תראו מדוע.

אכן, עשב נכבד. לא בגלל שהוא מוזכר בתנ"ך ארבע פעמים, לא בגלל ש"מתבלים בו הקדרות", אפילו לא בשל שימושיו במרובים ברפואה טבעית. כל כך נכבד, עד שהחוק בישראל מתעניין בו ממש ומוסיף אותו לרשימה של כל הדברים שאסור לקטוף, וכשאני עומדת בשיפוליה של תלולית סלעית לא רחוק מפקיעין, בלב ארץ-הזעתר, אני מתבוננת היטב ימינה ושמאלה, שמא יגיח מאי בזה הג'יפ של הסיירת הירוקה ובו בחורים חמושים בעקרונות אידאולוגיים מוצקים - והם יירדו מן הג'יפ כשהחוק לצידם, ויקנסו אותי בכמה מאות שקלים יען כי עוויתי, חטאתי, קטפתי.

 

אדמה של מאבק

 

עכשיו, כהשיחים צעירים ורעננים במיוחד, כשהקידה השעירה פורחת ומזהה את מרבצי-הזעתר כמו תמרור דרכים, כשבהחלט מסתמן אביב מתחת לתכלת הבהירה– תוכלו לראות בשדות פה ושם דמויות כורעות בין שיחים ואוספות וקוטפות. כולם עבריינים. מרביתם ככולם – ערבים.

אני בטוחה שהמחוקק, בתבונתו שאין לה קץ, לא התכוון ליצור גזירה שרק הציבור הערבי אינו יכול לעמוד בה. אבל הרי כל האחרים מוכנים להסתפק באבקה עתירת תבלינים בירוק-עז צבוע שמוכרים במרכול, ומה לעשות שרק אצל הציבור הערבי בישראל הזעתר איננו סתם תבלין. הוא גם סמל. לפעמים למרורים של חיינו, לפעמים לחריפות המעקצצת שלהם. בשנים האחרונות, גם לעוד סיבה לחשוש מפני פגיעתה של הסיירת הירוקה.

והוא גם סמל לטעם של החיים עצמם, שיכול להיות כה בוטה, כה מפתיע, כה ניחוחי – עד שהמחוקק מתערב.

כל פיסת טבע שעוד נותרה בארץ-הזעתר היא אדמה של מאבק. בין הקבלנים לבין הירוקים, בין הממשלה לבין איש שרוצה לבנות בית, בין הכבישים שחצובים בהרים לבין ההרים הפצועים, ובין כל אלה שצריכים מתישהו להתחיל ולהחלים ממאבקים ארוכים מדי ולחיות, פשוט לחיות חיים נורמליים ושקטים, ערבים ויהודים יחד, בצל היופי הגלילי.

חשוב לשמור על פרחי הבר וחשוב מאד שלא ידלדל לנו החורש הטבעי על שפעתו היחסית, אבל חשוב לא פחות – שלא לפגוע עוד ברקמת היחסים העדינה להפליא בין שני העמים. עד כמה היא עדינה, אפשר ללמוד גם דרך צמח מרפא אחד, תבלין אחד, סמל אחד.

 

מרוב כוונות טובות

 

והרי אפשר היה לעשות את זה אחרת. אפשר היה, למשל, ליצר תוכנית-לימודים שכזאת, ולהסביר לילדים, שהם תמיד שגרירים נאמנים של מחאות ירוקות, מדוע אסור לקטוף זעתר. ואפשר היה ליצור לאט לאט תחליפים ביתיים, ולחנך אנשים שניתן לגדל בבית (לא תמיד, לא בקלות. הזעתר מחפש מסלעות להיצמד אליהן ואיננו חסיד גדול של עציצים). אפשר היה להפוך את שימור הזעתר לפרוייקט תרבותי, אבל לזה כנראה לא היה זמן, או כסף, אז אוסרים וקונסים ודי.

אלא שהאיסור לקטוף, בעיניהם של מי שעושים זאת למרות אימת הקנס, מתפרש כפלישה גסה לתוך אורחות החיים, לתוך הפרטיות, לתוך מה שנותר מתפיסת החירות. כי בארץ הזעתר, כשמגיע האביב, יוצאים כל בני הבית וקוטפים. כך עשו מאות בשנים, עד שהגיעה הסיירת הירוקה.

והנה, עשב רב שנתי ממשפחת השפתניים, שריכוזים גדולים יחסית שלו מצויים בגליל, שייעודו לסייע לנו בכאבי בטן, בהצטננויות, בדלקות אוזניים ובהמון מיחושים אחרים – הנה גם הוא הופך לעשב פוליטי, כשמזה ניצבת התרבות הערבית ומזה – הסיירת היהודית. אם זה מועיל לצמח, אינני יודעת. מה שברור לי הוא הנזק שנגרם לבני אדם.

עיסוי הרקות בשמן שרוקחים משמן זית וזעתר אמור להפיג כאבי ראש. אינני יודעת מהי התרופה הנכונה לכאב-הלב כשפיסה של תרבות בת מאות שנים הופכת לעברה על החוק. וודאי שצריך הרבה יותר מן השיח הצנוע הזה כדי לרפא את מה שקילקלנו במו ידינו, מרוב כוונות טובות, מרוב אהבת הארץ, הטבע והנוף.