מי שלוקח את צרור השגיאות שנעשו פה לאחרונה וקורא לו "פורים", עושה לעצמו חיים קלים מדי. נכון, תמיד אפשר להתבונן על פורים כעל עוד חג מסכות, קרנבל של שיכורים, שכמוהו יש בתרבויות רבות, אבל להביט עליו רק כך זה לפספס את עיקרו של החג המיוחד והמוזר הזה בורסיה היהודית שלו.
החיים מלאים מסכות. הרגעים שבהם מצליח אדם לחשוף את עצמו לעצמו ולעולם הם ספורים ונדירים, רוב הזמן אנחנו שבויים במסכות שהמצאנו לעצמנו או שעיצבו אחרים עבורנו. בסיפור פורים שימרה המסורת היהודית רגע נדיר כזה, שבו, בתוך שרשרת מקרית ותמוהה של אירועים היסטוריים שכמותם ידעה האנושות לאלפים ולרבבות, הולך ומתבהר איזה פשר, מסתמנת איזו תכלית ויד מכוונת. פלוני הפך לשליט חזק, עשה שגיאה, השגיאה התגלגלה כך שאותו פלוני כבר לא ידע איך לצאת ממנה, ממנה התגלגלו עוד כך וכך אירועים, טעויות, הזדמנויות וחוזר חלילה. בתוך כל זה – ואל נא נשכח שזהו לב העניין אז והיום – החליט מי שהחליט לנצל את ההזדמנות ולהרוג את היהודים. לפתע, אחרי כך וכך סיבוכי עלילה, הכל נהיה מובן, וחלקי הפאזל מסתדרים.
קיראו לי פרנואידית, אבל אשמח אם תצליחו לספר לי את סיפור חיינו פה באופן משכנע אחר. כל הטעויות שאנחנו עושים – הריגת פלסטינים, הריגת חיילים שלנו מאש כוחותינו, תכנון כושל של מערך המילואים – כולן נעוצות בעובדה שאנחנו בני אנוש הנלחמים על חיינו, בדרכנו הלא מושלמת.
מה שחסר לי באופן אישי זו הפרספקטיבה, שתיתן איזה פשר לכל מכלול הטעויות, הכשלונות, ופה ושם ההצלחות שאין להתעלם מהן. פרספקטיבה זו נדירה מדי במקומותינו, ונדירים האנשים שיכולים לשרטט אותה. לאחרונה קראתי בעיתון "נקודה" את דבריו של מורה יקר שלי, חתן פרס ישראל, הרב מרדכי ברואיר, המתאר איך שמע בילדותו, כסיפור אגדה רחוק, על הארץ הטובה שיבוא יום ויתקבצו כל היהודים אליה, ואיך זכה יום אחד לעמוד על סיפונה של אוניה כשמנגד נשקפים חופיה של ארץ ישראל. את הרגע הזה הוא מתאר כרגע נדיר של חשיפה גדולה והסרת מסכה שמתחתיה נגלה באור יקרות פשר ופרוש לכל שארע עד כה. "תארו לכם", אמר פעם מורה אחר שלי, יואל בן נון שמו, לציבור כואב ומוכה השוכל שוב ושוב את יקיריו, "תארו לכם את בני ישראל במצרים בין מכת הדבר למכת הברד. מוכים וחבולים מנקמת פרעה. נסו לדמיין את הייאוש, את חוסר התקווה, את הכאב. מדוע שיאמינו למי שיספר להם כי עוד מעט קט ייגמר הסיוט והם ייצאו ממצרים?" בשביל זה צריך זמן, פרספקטיבה, סבלנות, ויכולת ברורה להסיר מהמציאות הנקודתית את מסכותיה, לטובת חזון רחב יותר. אבל לפני הכל צריך להאמין בקיומו של חזון כזה, ולא לתת לשגיאות לקבֵּע את המסכה המעלימה אותו.
זה לא רק שהמאמץ הנדרש כדי להתרומם מעבר לרגעי מציאות קשים, ולנסות להסיר את מסכותיהם, הוא עצום. לפעמים גם לא נכון לכוון אותו לשם. אסור שאיזשהו חזון, גדול ככל שיהיה, יטשטש כאב של אובדן ומוות. בטעות ובחולשה האנושית לסוגיה צריך להילחם בכל דרך אפשרית, עם מסכות או בלעדיהן. אבל למרות כל אלה יש רגעים, כמו פורים, שבהם מוכרחים להסיר את המסכה ולהתבונן למציאות, על כל רובדיה, בעיניים. אישית, אני לא מכירה דרך אחרת לחיות פה.