אלוף במשקל נוצה

המאמן הישראלי שלו טוען שהוא כישרון נדיר ושמיצה עצמו בישראל. ליאב בן-חיים, רק בן 15, נוסע לבד לשנה לבנגקוק, כדי לכבוש את עולם האיגרוף התאילנדי. ליאב: "אם אחרי שנה אראה שאני לא מתאים, אחזור לארץ. לא סיפור גדול"

כמו כל אמא יהודייה גאה, גם עדינה בן-חיים רצתה שהבן שלה, ליאב בן ה-15, יהיה עורך-דין או רופא. אבל בשנה האחרונה היא הבינה שהיא צריכה לוותר על החלום. היא המירה אותו באפשרות שאולי תעודד את הבן שלה מהיציע באולימפיאדת 2008. והיא אפילו גאה בזה. מאוד.

לפני שנה, כשליאב, אז בן 14, העלה לראשונה את הרעיון שייסע להתגורר בתאילנד למשך שנה ויתאמן שם באיגרוף תאילנדי, היא חשבה שזה עוד "שיגעון" שלו. כדי להוריד אותו ממנו, הציבה לו תנאי: תשתפר בלימודים ואז נדבר.

ליאב, עד אז תלמיד עם ממוצע ציונים נמוך, העלה תוך חצי שנה את ציוניו ללא היכר. עדינה, שבינתיים התחילה ללוות אותו לקרבות, החלה להשלים עם הרעיון. היא הבינה שלמרות גילו הצעיר, אם הבן שלה ירצה, והוא רוצה, הוא יגיע אפילו עד קצה העולם, בכל המובנים.

 

המלך ואני

 

לפני קצת יותר משבוע היא ליוותה אותו ואת המאמן שלו, ארז לוקוב, לשדה התעופה, לטיסת לילה לבנגקוק, עדיין לא מפנימה את העובדה שבנה, שטרם סיים כיתה ט', הולך לחיות בשנה הקרובה לבד במדינה זרה, הרחק ממנה.

הרומן של ליאב עם האיגרוף התאילנדי התחיל לפני שנה וחצי, במכון של לוקוב בקריית-אונו. מהר מאוד הוא התמכר, והבין שמבחינתו זו לא רק אמנות לחימה אלא גם דרך חיים. אז גם התחיל לגלגל את הרעיון להתאמן בתאילנד. הוא התחיל להתאמן באופן עצמאי. בסיום אימון נהג לחזור בריצה מקריית-אונו לביתו בפתח-תקווה, מרחק של עשרה ק"מ. גם את התפריט הוא שינה לחלוטין, נפרד מהג'אנק פוד והקפיד להפריד פחמימות מחלבונים, בהתאם לתוכנית האימונים.

כדי לממן את השהות הצפויה בחו"ל, החל ליאב לעבוד אחרי הלימודים במכולת והצליח לחסוך 700 דולר. הוא אפילו למד לבשל לבד, כדי להוכיח לכולם שיוכל להסתדר.

"אז מה אם אני בן 15", הוא חוזר ומדגיש, "הגיל לא משנה. אני הרבה יותר בוגר מהחברים שלי. היום ילדים בגיל שלי רוצים רק לצאת ולבלות. לי יש מטרה: להפוך למקצוען באיגרוף תאילנדי ולהגיע לרמה הכי גבוהה שאני יכול".

אתה יודע מה מצפה לך שם?

"אני נוסע כדי להשתפר ולעלות ברמה. אני הולך לקרוע את עצמי. אני יודע שאני לא הולך לחיות כמו מלך".

אתה לא מפחד לגור לבד, להתאגרף במקומות זרים?

"אני מוכן להקריב את הפחד הזה בשביל הצלחה וכדי להתקדם. לכשלונות, ואני בטוח שיהיו, אתרגל. אם אחרי שנה אראה שאני לא מתאים, אחזור לארץ. לא סיפור גדול".

לא תתגעגע לאמא?

"בטח, אבל רק בהתחלה".

ולחברים?

"אני מרגיש שקצת הקרבתי אותם בדרך לשם, אבל הם תומכים בי ואמרו לי שלא אתגעגע אליהם, שאדאג לעצמי. הם אמרו שהם יתקשרו אליי".

מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

"להישאר בתחום האיגרוף התאילנדי. להיות מקצוען. להתחרות, ואולי אפילו להמשיך לאמן".

אגב, היית פעם בחו"ל?

"פעם, כשהייתי ילד קטן, בנופש ביוון".

 

הקומונה הישראלית בבנגקוק

 

המאמן ארז לוקוב מספר שכבר בהתחלה הוא זיהה את הכישרון של ליאב. אחרי חודשיים של אימונים, ולמרות שלא היה לו ניסיון קודם, ליאב כבר השתתף בקרבות וניצח את היריבים בנוק-אאוטים תוך שניות ספורות. אחרי כמה קרבות כאלה הבינו המאמן והחניך הצעיר שצריך להתקדם הלאה. אז התחיל להבשיל הרעיון של הנסיעה לתאילנד.

"בארץ אין לליאב לאן להתקדם", מספר לוקוב. "מספר המתמודדים במשקל שלו הוא נמוך, והוא ניצח בקלות גם יריבים בעלי משקל גבוה יותר. בעצם ליאב מיצה את עצמו כאן. בתאילנד זה לא נדיר לראות ילדים מתאמנים, אפילו בני שש ושבע".

זו לא הפעם הראשונה שלוקוב שולח חניכים שלו להתאמן בתאילנד. האיגרוף נחשב שם לספורט לאומי, ובבנגקוק יש עשרות מכונים ללימוד הספורט הזה. המתאמנים מתפרנסים בערבים מהופעות באירועי איגרוף נושאי הימורים. לפעמים זה מסתיים בנוק-אאוט ובניצחון גדול לאגו ולכיס, לפעמים בגוף שבור.

לוקוב הקים בבנגקוק את ה"תא הישראלי", המורכב משלושה אנשים: מאמן תאילנדי שמאמן את הנערים הישראלים ודואג להם למגורים מעל למכון; מאמן ישראלי שמתגורר כבר כמה שנים בתאילנד, ונציג מקומי של "אל-על" שמדווח לארץ על כל בעיה. כיום מתגוררים בבנגקוק יותר מעשרה נערים ישראלים שמתאמנים שם וקוטפים פרסים.

לוקוב מספר שנוצרה שם מעין קומונה. "כולם עוזרים לכולם. אם מישהו נוסע לארץ, הוא חוזר עם מאכלים ישראליים. נכון שליאב יהיה הצעיר מכולם, אבל אני בטוח שהוא יצליח. כשמתחילים בגיל כזה מוקדם, השמיים הם הגבול".

ובכל זאת, זה לא מוגזם לשלוח ילד בן 15 לבד לתאילנד?

"אני נוסע איתו לשם לחודש. אם אווכח שהוא לא מצליח להסתדר, הוא חוזר איתי לארץ בין אם ירצה ובין אם לאו. יש לו את כל התנאים להצליח שם: יש לו איפה לישון, יש לו מאמן שדואג לו, הוא יהיה מרוכז באיגרוף. הוא לא מגיע לשם לבלות.