בכל זאת הגענו, למרות הכל

35 שנים חלפו משידור המהדורה הראשונה של "מבט לחדשות" בשחור-לבן ועד לשלוש המהדורות המתחרות ביניהן כיום, בצבע ועם שפע פירוטכניקה. חיים יבין נזכר בשידור הראשון, עוזי פלד בליל הרצח של רבין, רפיק חלבי בפרשת בראון. וכולם מסכימים שאין מקום לערוץ חדשות נפרד. החדשות - כתבה שביעית ואחרונה

 

 

"הצחוק שלך הלבבי / חודר עמוק אל תוך ליבי / כל ערב בשידור חוזר / חיוך כזה אין בוודאי / לשרי רז או כרמית גיא / אף לא לדניאל פאר. / חיים יבין האם תבין / שהחיים אינם חיים / ללא חיים יבין / האם הבנת?"

(מתוך "פואמה למגיש יבין" בחגיגות העשור לקיומה של הטלוויזיה הישראלית)

 

35 שנה הוא מזוהה יותר מכולם עם החדשות, ונראה שעוד ידו נטויה. זה האיש שהגיש את "מבט" הראשון, היה מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, מי שאולי אפשר לקרוא לבניין ברוממה על שמו.

את חיים יבין, במקור קלוגר, פגשתי במזנון ברוממה, שם נולדו כל הרכילויות והתוכניות. "הגעתי לטלוויזיה מהרדיו", הוא מספר. "בהתחלה הייתי העוזר האישי של אליהוא כ"ץ ולא הייתי כל כך מרוצה מהג'וב. נהגתי להסתובב בבניין, ויום אחד עברתי ליד האולפן בזמן החזרות ל'מבט'. נכנסתי, ומאז לא יצאתי".

 

- ביימת עם לואי לנטין את מצעד צה"ל, שהיה השידור הראשון. בדיעבד לא קפצתם אז מעל לפופיק בשידור חי מהשטח?

 

"כן ולא. במוסד מסודר מתחילים מהגג, לא מהיסודות. יום אחד שמעתי בגל"צ על מצעד צה"ל המתקרב, הצעתי לחברים לשדר את האירוע, ומאז לנטין ואני לא ידענו מנוחה. היום זה נראה קוריוז: אחד הצלמים ידע רק יידיש, לנטין לא ידע כלום על צה"ל, החזרות נערכו רק בלילה, כך שלא ראו את ההבדל בין טנק לזחל"ם...".

 

- מה אתה זוכר ממהדורת החדשות הראשונה?

 

"את הפלישה הסובייטית לפראג ואת חטיפת מטוס 'אל על' לאלג'יר".

 

- דובר רבות על "תור הזהב של החדשות" בתחילת שנות השבעים, כאשר חברת לדן שילון, שהיה מנהל מחלקת החדשות, והרצתם את החטיבה קדימה. אך צורת הסיקור, בעיקר בנושא השטחים, זכתה לביקורות רבות.

 

"לדעתי, 1974 היתה שנת המפנה בחדשות. ארנון צוקרמן, שילון ואני שיקמנו את 'מבט' במשך שלוש שנים, והמבנה שהעמדנו מתפקד בעצם עד היום. נושא השטחים מלווה את הטלוויזיה מראשיתה, ובאופן אינטנסיבי מאז המהפך של 77'. כינו אותנו 'מאפיה שמאלנית', ובוועד המנהל התנהל נגדנו מסע שיסוי. ב-79' הודחו מוטי קירשנבאום וצוקרמן ונשארנו לבד מול טומי לפיד, הוועד המנהל ואהרון פאפו. עמדנו על זכותנו לסקר מהשטחים, אבל נאסר עלינו ליזום ראיונות עם אישים מהשטחים. לא התירו לנו לפרסם את הכתבה על בסאם שקעה, החשכנו את המסך כאות מחאה למשך שלוש דקות, ואמנון זכרוני הגיש בג"ץ, שקבע כי לא ניתן לשדר ראיונות עם אישים מהשטחים בצורה גורפת".

 

- ולחצים פוליטיים, בייחוד בתקופות בחירות?

 

"בתקופת האינתיפאדה הראשונה היו עלינו לחצים קשים. ב-87' אורי פורת היה המנהל, וגם כאן חלו עלינו מגבלות, בעיקר ערב הבחירות של 88'. לא רצו שניתן במה לאש"ף. ערפאת ערך מסיבת עיתונאים בקהיר ואנחנו לא שידרנו אותה. כששידרנו תמונות של חיילים מכים פלשתיני, ששודרו גם בסי.בי.אס, הותקפנו אישית. כשבאלון מורה לקחו אדמות מכפריים ורפיק חלבי סיקר את האירוע, אריק שרון קרא בכנסת בגנות 'הכתב האמין חלבי'. ההיסטוריה של הטלוויזיה רצופה במאבקים קשים על חופש הביטוי".

 

- והיום, "לרגל המצב", האם התקשורת מזייפת את האמת?

 

"היום התהפכו היוצרות בצורה כל כך דרמטית, עד שהייתי מגדיר את המצב כליקוי מאורות של התקשורת. נכנסנו לאטרף, הכל נעשה יותר בזהירות. אומרים שהתקשורת מגויסת, ולדעתי היא באמת לא מספיק ביקורתית. אבל קשה למלא את התפקיד שלנו, כי אנחנו חיים בכאוס של טרור".

 

- אופיין של הטלוויזיה והחדשות השתנה במהלך השנים?

 

"כן, בהחלט. הרייטינג והמיסחור הפכו אותה לכלי בידורי. צריך למשוך יותר קהלים, להביא דברים שווים לכל נפש. אנחנו מבדרים את עצמנו למוות, מתעסקים באסקפיזם, בדברים המסיחים את הדעת".

 

- תום שגב הגדיר אותך לפני כעשרים שנה "שדרן כוכב". האם אתה רואה את עצמך ככזה, או כעיתונאי "הארד קור"?

 

"אני בניתי את מערכת החדשות, אני לא כוכב ומעולם לא ראיתי את עצמי ככזה, ובטח שאינני מזדהה עם הכינוי שדבק בי, 'מר טלוויזיה' וכל הקישקושים מסביבו. אני רואה את עצמי כעיתונאי במדיה האלקטרונית, ודוגל בהשקפה שהדבר הכי חשוב לכתב טלוויזיה זו יכולת הכתיבה שלו, הרבה יותר מהתמונות שעל המסך. הסדרות הדוקומנטריות שעשיתי הן אחת הראיות להיותי עיתונאי".

 

- השנה הגשת בפעם העשירית את מישדר הבחירות. איך נולד רעיון המישדר הראשון?

 

"הקרדיט מגיע לדן שילון, שהביא ב-77' מאנגליה את ה-EXIT POOLS, הזמין אותי לצפות במדגם האנגלי ואז החלטנו לעשות זאת גם בארץ. זה היה שידור שכמעט בוטל ברגע האחרון, כי ההנהלה נבהלה מתוצאות המדגם ומהמהפך שבו הליכוד מנצח. אף אחד לא חלם על זה. 10 דקות לפני השידור חנוך סמית אמר לי ש'ד"ש' קיבלו 35 אחוז ושכל המדגם לא מדויק. שילון החליט שמשדרים ויהי מה, וכך היה. המילה 'מהפך' נוצרה כי לא רציתי להשתמש במילה 'מהפכה' בהקשר של בגין... מאז משייכים לי את המילה כאילו המצאתי אותה. היא בעצם מהמקרא".

 

- לאחר הבחירות עשית את "הנבחרים". איך היו נראים הנבחרים היום?

 

"דברים שראיתי שם רואים גם היום. כל התופעות מ-81', ובעיקר האלימות מ-92'. היום יש אולי יותר אדישות, כי אין אופוזיציה רצינית. 'מושחתים נמאסתם' צעקו אז והיום".

 

- מהו ההבדל המהותי בין חדשות בערוץ מסחרי וברשות השידור?

 

"בשידור מסחרי אחוז הצפייה הוא שאלה של חיים או מוות. בשידור הציבורי זה חשוב, אך לא חורץ גורלות".

 

אליהוא כ"ץ: ההימור הצליח

 

פרופ' אליהוא כ"ץ הוגדר בזמנו כמומחה הגדול ביותר בעולם לתקשורת. כ"ץ, לשעבר ראש החוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית, עלה לארץ מארה"ב אחרי קום המדינה ומונה לעמוד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. כיום הוא מלמד בארה"ב, אבל עדיין מתגורר בירושלים. "היתה התנגדות עזה להכנסת הטלוויזיה לישראל", הוא מספר. "חששו שהיא תחתור תחת התרבות הישראלית. טענו שעם הספר צריך להישאר כזה. והדתיים? הם נרתעו מפסל ותמונה".

 

- איך עולים לשידור מאפס?

 

"רשות השידור הצליחה לבסוף להשיג את הסכמת הממשלה לחתימת חוזה עם סי.בי.אס, להבאת מומחים וציוד. במלחמת ששת הימים התברר שהתחנות הערביות נכנסות לתוך תחום השיפוט הישראלי, בעיקר לאוכלוסיות הכי חלשות בארץ, והתחושה היתה שאנו חייבים טלוויזיה מייד. חנוך גיבתון ניצל את ההזדמנות וקרא לזה בשם טלוויזיה לשעת חירום, ולביצוע המשימה גייס את המישדרים של החינוכית, שכבר פעלה. ואז נערכנו, עוזי פלד ואני, לגייס את כוח האדם".

 

- איך הרמתם הפקה טכנית מסובכת כמו מצעד צה"ל, בלי ניסיון קודם?

 

"היה לנו ייעוץ טוב מדייוויד צויס מהטלוויזיה הציבורית בבוסטון. כל המישדר היה הימור אחד גדול. לנטין לא ידע לזהות את משה דיין... בכלל, מצחיק שהטלוויזיה היתה אמורה להשכין שלום בינינו לבין הערבים, להוות מעין גשר, ודווקא הדבר הראשון ששידרנו היה מצעד צה"ל".

 

- עובדים רבים הגיעו לטלוויזיה מהרדיו. איך יצרתם את פורמט החדשות?

 

"היה ברור שבטלוויזיה צריכים מגזין חדשות. ניסינו לעצב תוכנית, שבהתחלה היתה קצרה מדי, הגיעה ל-20 דקות ובהדרגה התארכה עד חצי שעה ושעה".

 

- איך בחרתם מגיש?

 

"היינו צריכים לבחור מגיש שלא יסיח את הדעת מהחדשות. היה בזמנו ניסיון של יצחק רועה להנהיג תוכנית חדשות לילית מאוחרת, שם יהיה יותר מקום לשובבות לא מעונבת, לעומת המכופתרות של 'מבט'. חיים יבין היה עוזר שלי, והתברר שהוא היה טוב מכולם בהגשת החדשות, בצורה הכי מקצועית".

 

- לדעתך יש סיכוי לערוץ חדשות?

 

"אין סיכוי, חד משמעית. אין מספיק קהל. חדשות מעניינות היום רק את הזקנים, זה לא ספורט. חוץ מזה, יש חדשות לאורך כל שעות היממה בכל הערוצים. תחשוב רק על העלויות של ערוץ נוסף".

 

- אתה יכול להשוות בין מהדורות החדשות בערוצים הישראליים לבין אלה של חו"ל?

 

"אני צופה בעיקר במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, אך גם של ערוץ 2, ולדעתי המהדורה שלנו עולה על זו של האמריקאים".

 

רפיק חלבי: הציבור צמא לאקטואליה

 

שנות התשעים היו בסימן טלטלה של מחלקת החדשות. "מבט" החדש ב-93' חיסל את המגישים ברוטציה לטובת חיים יבין בלעדית על המסך, והשעה שונתה לשמונה בערב אל מול ערוץ 2 החדש.

 

- רפיק חלבי, ארבע שנים בלבד לאחר המהלך הזה חזרתם לתשע בערב. יש אצלכם תיכנון לטווח ארוך?

 

"אני אישית חסיד שיטת הטאלנטים. זה עובד יפה מאוד בארה"ב, ראה מקרה דן ראתר. אשר להרגלי צפייה, הם לא נקבעים בזמן קצר. בזמנו תקפו אותי על 'שבע וחצי', תוכנית שהחלה כמגזין בחירות, והיום אומרים שהתוכנית מדהימה. הרי ידוע שהציבור בארץ צמא לאקטואליה וגומע אותה בכמויות. גם שידור מבזק חדשות כל שעה, כמו שנעשה היום, זאת אמירה".

 

- בגלל עליית ערוץ החדשות?

 

"אם בכלל יעלה ערוץ החדשות לאוויר... גם ככה יש יותר מדי שחקנים במגרש הזה".

 

- אם מדברים על טאלנטים, את מי היית רוצה לראות אצלך?

 

"הייתי רוצה לשמור על הקיים. צר לי שאלון בן דוד עזב, כי אנחנו צריכים עובדים שיביאו את הלחם והחמאה של החדשות. הייתי רוצה לראות פחות שדרנים ובלה בלה ויותר עבודה עיתונאית רצינית. לדעתי, זה גם ההבדל בינינו לבין הערוצים המסחריים. אנחנו יותר 'מוצקים'. רשתות שידור ממלכתיות באירופה מקימות ערוצי חדשות משל עצמן, כמו באנגליה, שוודיה וגרמניה, והייתי רוצה לראות גם אצלנו ערוץ חדשות של רשות השידור. יש לנו במה להתגאות".

 

- מה היו נקודות השפל והגאות שלך ושל מחלקת החדשות?

 

"פרשת בראון היא בגדר אחד הסקופים הגדולים של החדשות בשנות התשעים, ללא ספק. הנקודה הקשה בקריירה שלי - היתה לי הזדמנות לראיין את ערפאת, אבל לא היה לי האומץ".

 

- אהרון פאפו, חבר הוועד המנהל, היה אחר המתבטאים הקשים נגדך ונגד הבעת דעה פוליטית במסגרת התפקיד.

 

"המושג אובייקטיבי, לדעתי, פסול מעיקרו. אתה לא יכול לטמון ראש בחול, אבל אתה לא יכול להגיד מה שאתה רוצה. למנהל חטיבת חדשות אסור שתהיה דעה פוליטית מוצהרת, כנ"ל לגבי עורך חדשות. את דעותי כאדם פרטי אני שומר לעצמי. אני לא יודע את דעותיהם של שמונים אחוז מהעובדים, אבל כשאמנון אברמוביץ' יושב מול המצלמה לא ניתן להתעלם מדעתו הפוליטית. אותו דבר גם לגבי הכתבים הפוליטיים שלי, ניצן חן ואיילה חסון. אין מה להתרגש מדברים כאלה".

 

- דברים שאולי מסמך נקדי אמור לשים במקומם?

 

"מסמך נקדי לא רלבנטי ברובו".

 

- הצנזורה כופפה בעבר לא אחת את חטיבת החדשות, כמו במקרה תמונות הפלשתינים המוכים על ידי חיילי צה"ל שהוחבאו. הצנזורה מורגשת גם היום?

 

"את אותן תמונות של הפלשתינים המוכים אני ערכתי ושידרתי, ואלה תמונות שגררו ויכוח קשה מאוד. אי אפשר להחביא היום כלום. מדורת השבט כל כך קטנה, שגם אם תרצה להחביא אין לך סיכוי. הצנזורה גם היא הרימה ידיים, אין יותר צנזורה".

 

עוזי פלד: נגד איחוד השידורים

 

עוזי פלד היה סגנו של אליהוא כ"ץ, ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, וחווה על בשרו את לידת הטלוויזיה בישראל. פלד מספר כי רעיון הקמת הטלוויזיה קיבל חיזוק מצד נוסף. "המכון למחקר חברתי שימושי", בראשות הפרופ' לואי גוטמן, קיבל באפריל 67' הזמנה מממשלת ישראל לערוך מחקר חברתי מקיף, כדי שהממשלה תוכל לנהל את החיים בארץ ביתר יעילות. המדגם הרחב, שכלל כ-3,000 איש, הסתיים לפני מלחמת ששת הימים. כשפרצה המלחמה שיכנעו הפרופסורים גוטמן וכ"ץ את השר ישראל גלילי, כי עומדת בפניו הזדמנות נדירה ביותר להמשיך את המחקר גם בזמן מלחמה, דבר שלא נעשה בעולם עד כה. פלד, קצין צנחנים במילואים, נקרא מייד לדגל וחזר לעבודתו במכון המחקר. כחודש לאחר המלחמה הוזמן הצוות החוקר לישיבת ממשלה, להציג את תוצאותיו. אחת השאלות שנשאלו היתה מה על ישראל לעשות עם חמשת האזורים הכבושים: רמת הגולן, יהודה ושומרון, ירושלים, רצועת עזה ומדבר סיני. 95 אחוז מהנסקרים אמרו כי יש להשאיר את ירושלים בידינו, 55 אחוז בעד השארת סיני, והשאר עמדו בתווך. אך כשנתבקשו הנסקרים לציין את מיקומם של השטחים במפה, רק כ-10 אחוזים יכלו להצביע על המקומות. פרופ' גוטמן, הגורס כי לכל אדם דעה הקשורה למידת הפתיחות שלו לנושא, ישב באותה ישיבה וראה את שר החינוך מזדעק, "מה ניתן לעשות על מנת שהציבור לא יהיה בור?!". כ"ץ שלף מייד את התשובה: 'לו היתה טלוויזיה בישראל, והיו משדרים בה את תחזית מזג האוויר, היו האנשים יודעים היכן נמצאים המקומות האלה'.

 

- וזאת בעצם היתה העילה להקמת הטלוויזיה?

 

"השר גלילי מינה את פרופ' כ"ץ ואותי לצוות ההקמה של הטלוויזיה. טלוויזיה לשעת חירום, גשר בין יהודים לערבים - זו היתה ההגדרה הרשמית של הטלוויזיה הישראלית בראשיתה. האמת היא שגם ערכנו סקר באוכלוסייה הערבית, שם היו כ-30 אלף מכשירי טלוויזיה, על מנת לבדוק את הרגלי הצפייה שלהם. הסקר היה מורכב מ-10 תוכניות, והנשאלים היו צריכים לציין אילו תוכניות אהובות עליהם, כשחמש תוכניות אמיתיות וחמש מפוברקות. אחוז גדול של תוכניות שלא היו קיימות בכלל סומנו בסקר הזה, מה שלימד אותנו דבר או שניים על הרגלי הצפייה".

 

- ומה לגבי צנזורה?

 

"אין מקום לצנזורה צבאית בישראל ואת הגישה הזו החדרנו בחברת החדשות. כששידרנו ב'טלעד' את 'ג'נין - יומן מילואים', ביקשנו חומר מדובר צה"ל, והוא היתנה זאת בצפייה בסרט. לא הסכמנו ושידרנו ללא החומר שלהם".

 

- אתה היחיד מזכייני ערוץ 2 שהתנגד לאיחוד השידורים עם הערוץ הראשון בליל רצח רבין.

 

"שלום קיטל התקשר אלי ואמר לי 'עוזי, היו יריות בכיכר'. התקשרתי לחדר השידור ונתתי הוראה לא לפזר את האולפן ושיורם ארבל ימשיך לשדר את 'הדקה ה-91'. כתבתי את הטקסט על היריות והיינו הראשונים לדווח. בשנת 95' לא היו כוננויות בחברת החדשות, ובשתיים לפנות בוקר היתה התייעצות מנכ"לים עם נחמן שי על איחוד השידורים. צעקתי 'לא לאחד שידורים, זאת ההזדמנות שלנו'. למזלנו, הערוץ הראשון, שהיה ביתרון גדול עלינו, סירב לאיחוד המוצע, וזה הוכיח לעם ישראל שטוב שיש ערוץ מתחרה שכיסה את האירועים בצורה יותר טובה. אף אחד לא האמין שנצליח להביא את הנכדים של רבין לגידי גוב זמן קצר כל כך אחרי הרצח. הם ישבו שם והעלו זכרונות וצחקו, זה יצר עיתונאות חדשה. היו לנו את דן שילון, אילנה דיין וירון לונדון, היינו יותר רציניים מהערוץ הראשון".

בהכנת הכתבה סייעו שלומית גולן, דוברת הערוץ הראשון; שלומית אברהם, דוברת חברת החדשות, ערוץ 2; סרטיית הטלוויזיה הישראלית (בילי סגל והצוות); ארכיון "ידיעות אחרונות"; ארכיון "מעריב"; ארכיון "הארץ"; "בית אריאלה", תל אביב.