רוקדים דבקה בבגדד

תחנות השידור הלוויניות שולטות בימים אלה בשיח הערבי לגבי המלחמה בעיראק. לעתים נראה כי בעוד המנהיגים הערבים שואפים לשקט - התמונות המדממות מדברות חזק יותר - והפרשנויות זועקות את שמו של סדאם. משחק אבוד מראש?

את התמונות האלו אף אחד במערב לא רואה. לרוב, כי הוא לא יכול וגם לא מבין. אבל זוהי ללא ספק שעתם הגדולה (לא בטוח שהיפה) של ערוצי הטלוויזיה הלוויניים בערבית.

רשתות אל-ג'זירה, אל-ערביה, אבו דאבי וחברותיהן שולטות בשיח הפנימי של העולם הערבי, 24 שעות ביממה. זה חי, זועק - ובעיקר מעניין. ותתפלאו עד כמה זה נראה שונה ממה שאתם רואים בתחנות המערביות.

 

אווירה של שמחה לאיד

 

ייתכן שהכי קל לחוש כל הזמן באווירה של שמחה לאיד. האמריקנים, יש להבין, הם האויב. הפרשנים, ובוודאי הצופים, שבחלק מן התחנות גם עולים לאוויר בתוכניות השונות, שמחים לשמוח לאידם - במיוחד עם כל דיווח על חידוש הקרבות בעיר הנמל האומללה אום-קאסר. על העיר הזו אמרו האמריקנים כבר שלוש פעמים שנפלה בידיהם - ובכל פעם היא מתלקחת מחדש.

חמישה ימים אחרי, מתמוגגים בעולם הערבי משמחה לנוכח המשך הקרבות. הרוגים אמריקנים? עוד יותר טוב. ולכן ניתן לשדר שוב ושוב תמונות של גופות מרוטשות (אמריקנים, עיראקים, הכל הולך), בתים הרוסים וציבור משולהב שמחפש "טייסים אמריקנים" בסבך שעל גדת החידקל. 50 מיליון דינר לראש.

כל אימת שרוח הקרב הפרשנית נרגעת, עולה המנצח על התזמורת, שר ההסברה העיראקי מוחמד סעיד א-סחאף, ובשידור חי, בסלנג עיראקי צבעוני ושופע קללות, מתאר את התנהלות הקרבות, את "השפלים ומוגי הלב" האמריקנים, את רוח הקרב; ושוב, הוא מפיח התלהבות מחודשת בפרשנים והמרואיינים.

 

מדברים עם העם

 

התחנות הערביות משדרות בקביעות, מסביב לשעון, שיחות רחוב עם תושבים עיראקיים. מעין שיחות של "סומוד" (עמידה איתנה). לא ממש ברור אם השיחות האלו הן רק יוזמה עיתונאית, או שמא חלק מההסכם שיש לתחנות עם משרד ההסברה בבגדד - שכן כל המרואיינים נראים בטוחים בניצחון העיראקי ושופעי עזוז.

בעל אטליז בבגדד מספר שהכל מתנהל כרגיל. "הבשר איכותי וטוב, והאמריקנים לא יפריעו לחיי השוק" הוא אומר, בעודו משחק בסכיניו, תוך רמז עבה. קצין עיראקי שמתראיין, אומר כי הוא גאה בלוחמה של החיילים העיראקיים, ואף פותח במהלך הראיון בריקוד דבקה סוער, כשאליו מצטרפים חיילים וסתם אזרחים בשיר הלל לסדאם. ספונטני.

אחרי שמרבים לצפות בשידורים האלה, נראים פתאום כל המרואיינים ברחובות בגדד דומים להפליא. אולי לכל עיראקי יש שלושים כפילים?

 

הפרשנים

 

רוב התחנות הערביות מעסיקות לרגל המלחמה פרשנים מיוחדים - בדיוק כמו ערוצי הטלוויזיה הישראלים. הפרשנים הערבים אוחזים ברובם בדעה שהמלחמה לא מתנהלת על פי התוכנית האמריקנית, וקרובה יותר לתוכנית העיראקית. סדאם על הסוס, לפי הניתוח שלהם.

קשה להבדיל בין הפרשנות לאידיאולוגיה, ברוב המקרים, אבל דבר אחד ברור: כולם, הפרשנים, הקריינים והעורכים - מדברים ישירות לציבור בעולם הערבי מעל ראשי המנהיגים שלו. המנהיגים רוצים שקט, מסדאם ובכלל. הציבור רוצה דם.

קצינים בדימוס, במיוחד של הצבא המצרי (ובמיוחד אם זכו להשתתף במערכות נגד הישראלים), הם אורחים קבועים בתחנות השונות. כולם מביעים לעג לטענה של הבכירים האמריקנים, לפיה העיראקים "מתים" כבר לראות את החיילים האמריקנים משחררים אותם מעולו של סדאם. זה לא יקרה, אומרים הפרשנים. ואגב, בערבית - סדאם מנצח.