פסטיבל הסרטים באילת: הקהל לא בא

הנהלת פסטיבל אילת השתדלה לרגש עם סלבס וקוקטיילים - אך התקשתה למלא אולמות

למרות עלייה מדווחת של 30 אחוזים ברוכשי כרטיסי הטיסה לעיר הדרומית בשל המלחמה בעיראק; למרות מזג האוויר הנפלא או רשימת המפורסמים שהואילו להגיע תמורת מקום להניח את הראש, ואם אפשר במלון חמישה כוכבים; ולמרות התכנים הראויים שכללו פה ושם סרטי איכות - על אף כל אלה פסטיבל הקולנוע הראשון שהתקיים בסוף השבוע באילת לא המריא. הצלחה אינה קשורה תמיד רק בתכנים, אלא גם בשיווק נכון ובפרסום - שני פרמטרים שהיו חסרים במיוחד בהרכב האילתי.

 

איפה הקולנוע?

 

לאחר יומיים וקצת של חיפושים בעיר, הבחנתי בשלט אחד שמפרסם את עצם קיומו של הפסטיבל. גם השלט הזה הוחבא היטב באזור המלונות המרוחקים. החיפוש החל לאחר שבערב הפתיחה של הפסטיבל כמעט ופספסתי את הסרט הפותח - "עיר האלוהים" - בשל היעדר שילוט והנחיות לא נכונות. שתי מסגרות קולנועיות שהוצגו במסגרת הפסטיבל עסקו בזוכי פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע במהלך השנים האחרונות ובסרטים הומו-לסביים, שמוצגים בדרך כלל במסגרת מועדון הסרט הורוד. גם כאן נכשלו יוזמי הפסטיבל בצד השיווקי של האירוע, שהינו בעל פוטנציאל משיכה גדול לקהילה ההומו-לסבית באילת ובישראל בכלל, וההקרנות היו ריקות.

אחת הבעיות העיקריות בהתנהלות הפסטיבל היתה הנוכחות המסיבית מדי של נותני החסויות, ביניהם התאחדות המלונות באילת, שיושב הראש שלה דיבר במסיבת העיתונאים שפתחה את הפסטיבל ואמר: "זהו צעד מאד חשוב לפיתוחה של העיר… שמחה, זוהר, שטיחים, מסיבות יהפכו את האירוע לפסטיבל", אבל האם פסטיבל סרטים - שמתהדר בכותרת "פסטיבל בינלאומי" - לא צריך לעסוק קודם כל ואחרי הכל בקולנוע?

 

צאו לעבודה ותתחילו לעבוד

 

אם פסטיבל הקולנוע הראשון באילת אמור היה להציג מסגרת צנועה, בשל התקציב ובשל התקופה בה הוא נעשה, מארגניו בהחלט לא ויתרו על פזרנות בכל הנוגע לסלבריטאים, שכללה אירוח בסוויטות מפוארות ואירועי קוקטייל מושקעים. בין המפורסמים שהגיעו לאילת - שנכחו באירועי ההתחככות ורשמו ברובם חיסור בהקרנות הסרטים - היו אלון אבוטבול, דודו טופז, דידי הררי, יעל אבקסיס ובנה, ליאור אשכנזי, סנדרה רינגלר, אורלי ויינרמן, משה דץ, פנינה רוזנבלום וחני פירסטנברג. אורח הכבוד של הפסטיבל, והיחיד שהגיע מחו"ל, היה הבמאי האמריקני, ג'פרי פורטר, שסרטו "Try 17", הוקרן במסגרת הפסטיבל מול קהל של כעשרים אנשים.

מלבד ערב הפתיחה, שהצליח למלא באופן חלקי את אולם הקולנוע היפהפה במוזמנים, שאר ההקרנות בהן נכחתי משכו באופן מקסימלי 30 איש לכל הקרנה, וגם הם ברובם מוזמנים. בניגוד לדברי המנהלת האמנותית של הפסטיבל, חן סדן, הצלחתו של פסטיבל אינה נמדדת בעצם קיומו - גם כשברקע משודרת מלחמה - אלא בקהל, שפוקד את האולמות, ובאיכות הסרטים. איכותם של הסרטים שראיתי, ביניהם "עיר האלוהים", "בת כלתום" ו"זונה של חיים", אינה עומדת בסימן שאלה, אך האולמות הריקים בהחלט מעמידים בסימן שאלה את ארגונו של האירוע. ייתכן שבלתי אפשרי לייצר פסטיבל במספר חודשים בודדים - או כמו שראש עיריית אילת, גבי קדוש, אמר בטקס הנעילה של הפסטיבל: "הארגון של הפסטיבל הבא צריך להתחיל מחר בבוקר, צאו לעבודה ותתחילו לעבוד".