לדברי נתניהו, שיבחה קונדוליסה רייס את תוכניתו הכלכלית. שבחי קונדוליסה יותר חשובים מדעתה של הכנסת, ולכן דיווח שר האוצר ליועצת, עוד לפני שהציג את תוכניתו בפני בית המחוקקים שלנו ואף לפני שהניחה על שולחן הממשלה. לעמדתה נודעת השפעה על הנשיא ועל הפוליטיקאים בגבעת הקפיטול, ואם התוכנית טובה בעיניה, גדולים סיכויינו לזכות בכסף ובערבויות.
עצמאות כלכלית היא תנאי לעצמאות מדינית. האם ישראל הזקוקה לעידודה של קונדוליסה כדי להציג תוכנית כלכלית, עודנה מדינה עצמאית? תקציב המדינה הוא המכשיר העיקרי שבאמצעותו מצביע השלטון על מגמותיו והוא המדריך ליישומן. גלוי לעין שבמובן זה איננו עצמאיים כלל. ממשלתנו אינה מורשית לאמץ תוכנית כלכלית המתחשבת בצרכים החברתיים, כי אם תמרה את פי הפטרון האמריקני, הוא יקפוץ את ידו. מיד יתרחב הגירעון בתקציב, יאבד האימון ביציבותו של המשק, ותאמיר הריבית על ההלוואות שאנו מקבלים בשוק ההון הבינ"ל. אם כך יהיה, נתקשה לגלגל את חובותינו ולהשקיע בפיתוח המשק.
הפירכה היא בכך שהרחקנו את עצמאותנו הכלכלית, דווקא מפני שקראנו תיגר על העולם כולו, על יריבים ועל ידידים, ועשינו כרצוננו. העצמאות הזיקפתית חיבלה בעצמאות הממשית. בזבזנו הון תועפות על ציונות מדומה וביטחון מדומה ובמשך שנים רבות הקזנו מעוקרי הכלכלה שלנו מיליארדי שקלים בניסיון נואל לאכוף את עצמנו על העם הפלסטיני.
תוך כדי כך התרוששנו, מפני שלא העזנו לומר לציבור החרדי כי הכלכלה אינה יכולה לשאת ילודה ענקית ובטלה מרצון. קשה לחשב איזה שיעור מהמגזר הציבורי משועבד, במישרין ובעקיפין, להחזקת השטחים, אבל בוודאי שקיזוזו היה מצמצם את ההוצאה הממשלתית עד למידות שאליהן חותר נתניהו.
ואת המהלומה הכלכלית הקשה ביותר עוד לא ספגנו: במוקדם או במאוחר, בין אם נחבל ב"מפת הדרכים" של בוש ובין אם לא נצליח למקש אותה; בין אם ניסוג משטחים מועטים, כפי שרוצה שרון, ובין אם ניסוג מרוב השטחים, כפי שרוצה השמאל – כך או אחרת נצטרך לשקם עשרות אלפי מתיישבים שייעקרו מבתיהם. הקהילה הבינ"ל לא תישא בהוצאות האלה, ואם תסכים לשאת בקצתן, יתלוו לכך תנאים שיצמצמו עוד יותר את עצמאותנו הפוליטית. אם לא כך יהיה, סימן שהמלחמה תימשך, ואם היא תימשך, תימשך גם הקזת הדם והדמים.
בנק ישראל פרסם אתמול את סכום נזקי האינתיפאדה: כמעט 18 מיליארד שקל. אין סיבה להניח שעם המשך המלחמה הנזקים יצטמצמו. התחזית הזאת אינה מרשה לפוליטיקאי הגון לומר כי התקציב מבטיח שגשוג. לכל היותר הוא מציל אותנו מקריסה מיידית.
אבל כעת, על סף התהום, לא יועיל חשבון הנפש ולכן אין חלופה להצעת התקציב של הממשלה. אפשר לשנות בה סעיפים צורמים במיוחד וצריך להגיע לידי הסכם עם ההסתדרות המגלה מתינות רבה, אבל את עיקריה אסור לשנות.
האופוזיציה לא השכילה להציג אפילו רעיון פורה אחד המערער את הגיונה, ואת עבודת המחאה היא משאירה לארגוניהם של המקופחים. מחדלה של האופוזיציה אינו נובע מעצלות מוחין: הוא הודאה בשתיקה שאין חלופה.
אין, לא מפני שהתוכנית הכלכלית מציעה חלוקה הוגנת של הנטל, אלא מפני שאנחנו כבולים לחוקי הכלכלה הגלובלית. עולמנו, שבו הכסף צולח גבולות ובני האדם הפשוטים אינם רשאים לנדוד בו כרצונם, הוא עולמם של בעלי ההון. כאשר מכבידים עליהם, הם ממלטים את הונם. ימלטו את הונם – לא יוותר כסף להשקעות ולא יהיה ממה ליטול מסים. פשוט ואכזרי, אך זו המציאות.