רחל, לאה, יצחק

האם יותר לי, מתנחלת, לבכות עם לכתה של אשה שמתה מצער למרות שהייתי "אוייבתה הפוליטית"?

ליבי ללאה רבין. חמש שנים לקח לכדור השלישי, האבוד, לסיים את מלאכתו ולהמית את אשתו של ראש הממשלה המנוח. מי יודע איזו השפעה הייתה לשני ארועים בשבוע שעבר על רגעיה האחרונים: הראיון ששודר עם רוצח בעלה, והויכוח הציבורי על לגיטימיות מורשת בעלה. שכן זו תמציתה של הטרגדיה: נושאים שעבור רובנו לגיטימיים לדיון, וחובה שגם יישארו כך, עבורה הם פצעי מוות.

למרות ההתפתלויות וההסתייגויות מכל הכוונים הפוליטיים, במיוחד מהכוון שלי, הרשו לי להגיד משהו נועז: זה לא עד כדי כך מסובך להבין מהי מורשת רבין. מורשת רבין היא אהבת הארץ, הציונות, והנכונות להיאבק עבורה במסירות במלחמה כשצריך, ובשלום. תראו כמה פשוט. מורשת לאה רבין היא מורשת כל הנשים שעמדו לצד, שהגנו ותמכו, שנשברו כאשר מוקד חייהם נעלם ואיננו.

מורשת רבין היא מורשת צעירה יחסית, גילה מוערך בין חמישים למאה שנים - כשנות הציונות, או כשנות המדינה. מורשת רבין לא מנותקת מהיסטוריה שלמה של אהבת הארץ, מהיסטוריה יהודית שזורה במלחמה ובזיכרון, בת אלפי שנים. כך שאין מה להתבייש במורשת רבין, גם בטעויותיה. אלוהים יודע שההיסטוריה רצופה טעויות כאלה.

קחו את רחל אמנו, אשת יעקב. גם שם בצד סיפור אהבה גדול מסתתר סיפור נוסף של החמצה וטעות מצערת. לבן, יעקב, גניבת התרפים, ומה לא. בסוף היא מתה, המסכנה, משלמת את מחיר מאבקם של בעלה ואביה, בתאריך שהפך לימים טעון במוות אכזרי נוסף, מותו של יצחק רבין. עכשיו מתה גם לאה, סמוך לאותו תאריך ממש, בבית חולים הנקרא על שמו של בעלה. מחומרים כאלה נולד מיתוס.

לא רק התאריך המשותף שבו מתו רחל אמנו, ויצחק רבין מזמין השוואה: כל מי שהתבונן בטלוויזיה בטקסי האבל יכול היה לזהות בקלות סמלים דתיים: המדרגות בהם ירד, המקום המדוייק בו נפגע, שדווקא בו בחרה הטלוויזיה למקם את שידור תוכנית הזיכרון. סביב הכיכר נולדו ברצח מקומות שהוטענו במין קדושה, קדושת הזיכרון. ממש כמו קבר רחל (בדרך אפרתה, המקום בו כרעה ללדת ומתה) והכותל, וקבר יוסף , וקבר רשב"י במירון, ועוד ועוד. זה טבעו של האדם: לסמל, לזכור, להתגעגע.

אנשים באים למקומות היסטוריים כדי להתרפק בהם על הזיכרונות הטמונים במקומות הללו. אלה שבאים לקבר רחל עושים זאת באווירה פחות אופנתית, שלעתים נשמעים בה קולות חמורים מזה של המורה שירן, קולות המבקשים למעט בהנחלת המורשת הזו בבתי הספר, או לכל הפחות - לא להגזים איתה.

איזו רוח שטות השתלטה על החברה שלנו המחלקת בין הזכירות והזוכרים? המקטלגת אותם על פי עמדה פוליטית. מתי זיכרונות הפכו מאיימים כל כך? מדוע אין ביכולתנו להכיל אותם ללא מאבק, באופן תרבותי והיסטורי, לא פוליטי, לא שטחי ולא כוחני? האם יותר לי, מתנחלת, לבכות עם לכתה של אשה שמתה מצער, לא חשוב מה כתוב במסמכיה הרפואיים, למרות שהייתי מה שמכונה "אוייבתה הפוליטית"?

ביום חמישי האחרון - יום הזיכרון המשותף של יצחק ורחל - נמנע מזוכרי רחל לפקוד את קברה כנהוג. אישית, פחדתי ללכת, יכולתי להבין את רתיעת השלטונות מלאפשר את התפילה, אבל אני בטוחה שלא תכעסו על המשל המתבקש הבא: ואם חלילה, יום אחד, בכורח הנסיבות, יימנע ממשפחת רבין, ומזוכרי מורשתו, להגיע לקברו שבהר הרצל או לאתר הרצח בכיכר (עתירות הוגשו על בעלות ערבית, הפגנות אלימות בדרכי הגישה). האם עלבונם, כאבם, יתקבלו ביתר הבנה? ביתר מאמץ מצד צה"ל?

ביום חמישי הסתפקו זוכרי רחל בהפגנה סמלית קרוב ככל האפשר למקום קבורתה. אמש בדרכי הביתה עברתי באוהל מחאה קטן ששרו בו שירי קרליבך מתגעגעים, לזכרה. שירים, אתם יודעים, טובים לזיכרון, עובדים תמיד, שירים שקטים משמיעים גם עכשיו ברדיו לזכרה של לאה רבין, יהי זכרה ברוך.

 

חיותה דויטש, מתגוררת בהתנחלות נווה דניאל, סופרת ומבקרת תרבות, כותבת בשבועון המתנחלים "נקודה"