אם תעברו במקרה בקהיר, אל תשכחו לקפוץ למוזיאון המנציח את "ניצחון אוקטובר". זה הכינוי למלחמת יום הכיפורים, הנתפסת במצרים, בסוריה ובשאר העולם הערבי כניצחון שהחזיר את הכבוד הערבי והשפיל את ישראל. אחת התזות המרכזיות במצרים מסבירה כי ללא ניצחון אוקטובר – לא יכול היה הנשיא אנואר סאדאת לחתום על הסכם השלום עם ישראל.
ניצחון והפסד הם מושגים יחסיים. ישראל ניצחה על הנייר במלחמת יום הכיפורים – אבל כל המזרח התיכון משוכנע אחרת. הצבא הרומי האדיר ניצח במצור על מצדה – אבל לא לפי המסורת וההשקפה היהודית (ואני לא מתכוון לשלוף גם את הדוגמה הקיצונית ביותר שלנו – בר כוכבא). גם בעיראק הולך ומתקרב ניצחונו המרשים של סדאם חוסיין. למה? פשוט מאוד. המטרות שלו שונות לחלוטין מאלה של האמריקנים, וכך גם ראיית המלחמה שלו.
מה יהיה ניצחון מבחינת סדאם? הרף הנמוך ביותר מדבר על הקזת דמם של האמריקנים. כך יוכח שחלק נכבד מהעם העיראקי נלחם למען מנהיגו. לא "שניים שלושה מתאבדים", אלא דיוויזיות, נ"מ ויחידות מיוחדות. וכן, גם מתאבדים, בדיוק כמו הפלסטינים. ולקינוח: מצור ממושך על בגדד – מול המצלמות – וגם מות גיבורים שייכנס להיסטוריה הערבית. כאן מת סדאם חוסיין, צלאח א-דין של האלף החדש. אם לשפוט על פי השבוע הראשון למלחמה, סדאם בהחלט נמצא בדרך לניצחון.
הניצחון, יש להבין, טמון בלבבות האנשים ולא בסטטיסטיקה שעל הנייר. על-פי הנתונים היבשים, האמריקנים מנצחים. בכלים, ביכולת לוגיסטית, במימון, בדולפינים, מה לא. אבל רחובות העולם הערבי רועדים מזעם נגד הפולשים המערביים. העם העיראקי עצמו משאיר בינתיים את האורז והפרחים בבית. ובאירופה, אותה אירופה שאנחנו כל-כך נהנים להשמיץ, אין חיבה גדולה למלחמה האמריקנית. זה לא אומר שהאירופים צודקים. זה אומר, בינתיים, שדרכו של סדאם לניצחון על-פי דרכו קצרה יותר מזו של האמריקנים.
לא נעים לחשוב על כך כאן, בישראל, שחוותה את מלחמת המפרץ. סיגלנו לעצמנו את קו המחשבה שהכתיב הפנטגון, לפיו "עיראק היא לבנת הדומינו הראשונה. אם היא תיפול – יפלו בעקבותיה גם סוריה ואיראן וכל ציר הרשע". זו לא תזה חדשה. היא נשמעה לראשונה בשבועות הראשונים של מלחמת וייטנאם. גם אז דיברו על עקירת האחיזה הקומוניסטית רק במדינה אחת – ואז הכל יפול. זה לא קרה. נדרשו 20 שנה של תהליכים היסטוריים מורכבים וארבעה נשיאים אמריקנים.
לעתים נדמה כי תמונת המצב הצבאית מערפלת את מוחותיהם של הפרשנים והמנתחים בכלי התקשורת השונים. עזבו לרגע את הפצצות החכמות שלכם. לא מדובר כאן כלל וכלל בחיכוך צבאי בין שתי מדינות. מדובר בעימות בין תרבויות, שיש לו משמעויות קריטיות לחיי כולנו כאן.
לעתים נדמה שהאמריקנים חושבים על סדאם חוסיין במונחים של הגנרל נורייגה. אנחנו תמכנו בו - ואנחנו יכולים גם להפיל אותו. אבל סדאם הוא לא דיקטטור דרום אמריקני ששולט בחסדי ה-CIA. קראו את הביוגרפיה שלו ותבינו למה.
עוד מכה ועוד מכה של האמריקנים על סדאם חוסיין תחליש אותו מבחינה צבאית ותחזק אותו עד אין קץ כסמל "סומוד" חי. ניצחון צבאי זריז כבר לא יהיה כאן. השאלה העגומה היא מה יהיה אחרי המלחמה. האם החרבת עיראק של סדאם חוסיין תוליד מזרח תיכון טוב יותר? האם אתם סומכים על האמריקנים שהם אלה שיצליחו לעשות את זה? ואיפה אוסאמה בין לאדן, אגב?