תנו להזדקן בשקט

האזנה ל"אור ישראלי", אלבומו החדש של שלום חנוך, מגלה אלבום רוק לפי הספר, כלומר יבש, תפל ומשעמם לגמרי. ניר ויגר-אשר חטף מזה דיכאון

אלבום חדש לשלום חנוך. ארבע מילים שפעם היו מעבירות צמרמורת בגבו של כל מי שהמוזיקה הישראלית יקרה לליבו. בישראל של שנת 2003, הצינית, האדישה, המבולבלת – מהצמרמורת לא נשאר אפילו רטט. מה מבקשת אוזן ישראלית בימים אלה של רמי וריטה, דנה ועברי? ששלום חנוך, הגיבור ההוא מהעבר, יחזור וינחם, יוכיח לנו שלא נס ליחו של הרוק המקומי. במקום זאת קיבלנו תריסר שירים עייפים, חיוורים, מוצר תעשייתי של מישהו שנדמה שקיבל על עצמו את הבנאליה האפורה וחסרת החשק והברק של אמצע הדרך.

יש אלבומים שכבר השיר הראשון שלהם מעיד על הדרך. הבחירה ב"היום", השיר הפותח את האלבום, היא הצהרת כוונות ברורה – בלוז-רוקנרול קלאסי, נעים לאוזן ולרדיו, אבל מייאש בנינוחות נטולת השיניים שלו, שאינה משאירה אחרי השמיעה ולו שמץ של מחשבה. השירים האקטואליים, המעניינים יותר ("ראש המשלה" המצוין, "אור ישראלי" המהורהר, "פקעת מורעלת" המדויק והמריר), פשוט טובעים ונעלמים בין הטקסטים הוורדרדים והמתוקים שמאפיינים את רוב שירי האלבום. טקסט אחד בולט בין השאר בקסם שלו, "הצרחה" של מאיר אריאל, ודווקא הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל העצוב: כי הטקסטים של שלום חנוך, מהדוברים המובהקים של הלך הרוח הישראלי כבר כמה עשורים, אינם רלוונטיים עוד.

 

פה זה לא ריטה

 

וכל זה עדיין בלי אף מילה על המוזיקה. כאן האכזבה הופכת לכעס. משה לוי, השותף להפקה והעיבודים המוזיקליים, לא מציג כאן ולו שמץ מן הכשרון והאיכות המקצועית שלו, אותה תוכלו למצוא, נניח, באלבום החדש של שמוליק קראוס. גם לא ברורה נוכחותו של לואי להב כ"יועץ אמנותי". חבל שחנוך לא הבין שלא כל מה שמתאים לריטה מודל 2003 מתאים גם לו. נכון שחברי "מוניקה סקס" הם מוזיקאים צעירים ומוכשרים, אבל צעירים מוכשרים לא חסר בארץ. מי שציפה שהם יביאו משהו מהאנרגיות הרעבות שלהם לאלבום הזה מוצא חבורה של מוזיקאים שבאו לנגן לפי הלחן והלכו הביתה כשנגמרה העבודה. חיות מחמד מאולפות. הכל נשמע מאוד מוקפד, מאוד נעים – אבל יבש ותפל באותה מידה. רוק לפי הספר הוא משפט המפתח של האלבום הזה, אבל זה ספר בלוי ומשומש, ואנחנו, כל מה שרצינו היה איזה סיפור חדש ומעניין.

"הצרחה", טקסט מופלא של מאיר אריאל, הוא הדוגמה הקולנית ביותר של הפספוס הזה. במקום לקבל טיפול מוזיקלי מעניין שיהלום את המילים המרתקות, מגיע שיר שטוח שבא והולך. מדי פעם צצה יצירה קצת יותר מורכבת, כמו "מתאימה לי" - אף היא לא חורגת ממסגרת הרוק הבסיסי אבל מצליחה להיות קצת מעניינת, ועדיין הטקסט המחובר לה מביך במתיקותו החייכנית.

 

אור ישראלי דהוי

 

עוד האזנה ועוד האזנה, ושום דבר לא מצליח לבלוט החוצה. אי אפשר שלא לשקוע בייאוש משתק איברים ומוח; אם זה מה שיש לשלום להציע, מה יגידו אזובי הפלייליסט? אם לא שלום חנוך היה חתום על האלבום הזה, אפשר היה לשפוט אותו ביתר נינוחות. זהו אלבום רוקנרול סביר, עם אותו קול מוכר ואהוב, מגובה ביכולות המוזיקליות של חברי "מוניקה סקס". אבל משלום ציפינו ליותר. אולי מגיע גיל שבו כל ישראלי, ויהיה אף המוזיקאי המוכשר והמרתק ביותר, הופך לבורגני מאפיר שרק רוצה לשבת בקפה השכונתי ולקרוא "הארץ", ושלא יבלבלו לו את המוח עם מילים מפוצצות כמו "אמירה", "משמעות" או "עניין".

העיצוב המושקע והמוצלח של האלבום אומר בעצם הכל – עטיפה מבריקה ומוקפדת, שבתוכה אין ולא כלום. אולי שיר אחד מוצלח ("ראש המשלה", שוב). ואולי זו הרלוונטיות המכאיבה של האלבום הזה, המוכיח כי זה מה שיש למוזיקה הישראלית להציע כיום: הפקות מוצלחות, מעוצבות, שמאחוריהן אין דבר מלבד אוויר. האור הישראלי מעולם לא נראה דהוי יותר.

 

שלום חנוך, "אור ישראלי" (NMC)