"יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב,
על דגלינו, כולכם, חנו מסביב.
יאיר לכם כוכב תורה,
דרככם סוגה בעבודה.." (המנון תנועת בני-עקיבא)
כחניכים צעירים בבני-עקיבא, לפני שנות דור, ספגנו את הערך "אין ברירה" יחד עם ערכי "תורה ועבודה". הכיעור שנשקף אלינו ממרומי הפוליטיקה נדון בהרחבה בפעולות שבת ואמצע השבוע. "איך זה יכול להיות", שאלנו את מדריכינו בתום לב, "שהנציגים שלנו בכנסת דבוקים לכסא שלהם וכל מה שמעניין אותם זה כסף?". "אין ברירה", ענו לנו, "אם הם לא ידאגו לחינוך הדתי, אף אחד לא ידאג".
גם המסר הזה תומלל והולחן והפך להמנון המשנה של בני-עקיבא: "הבה נפיץ את האור הגדול, את אור התורה. ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר, בעמק בהר, בצפון, בדרום, וגם... בשטח המשוחרר".
דור אחד אחרי, ה"אין ברירה" הוכיח את עצמו מעל ומעבר לציפיות. ישיבות הוקמו בכל מקום, הרבה יותר ממה שצריך, בעיקר ב"שטח המשוחרר", אור התורה הופץ בפרוז'קטורים אדירים, וטושטש עד בלי די ההבדל בין החרדים לדתיים הלאומיים. המפד"ל הפכה לחרד"ל. חרדים לאומנים, הרע שבשני העולמות.
גם בפוליטיקה המפד"לניקית ההצלחה גדולה. אמנם, ימי הזוהר של ילדותינו על שנים-עשר נציגיהם בכנסת חלפו מן העולם, אך המפד"ל לעולם תשב. לדור ודור. ועכשיו, כשהכל כבר כל-כך טוב בתוך המגזר, את מלחמות ה"אין ברירה" מתוך תחושה אותנטית של קיפוח החליפה עזות הפנים. חמושים ב"טובי בנינו" המשרתים בצבא ובכל תחומי העשייה האזרחיים, זנחו הפוליטיקאים הדתיים החדשים את משימות החינוך וההתיישבות הקדושות ועברו לסתם התקוטטות עם החילונים. חרד"לים כהלכתם.
הכאילו מאבק בין המפד"ל לשינוי אינו עוסק באמת בצביונה הדתי-תרבותי של המדינה, אלא ביחסי ציבור. אולי, אם נבדוק, נגלה שיש מין סעיף כזה בהסכם הקואליציוני הלא ייאמן בין שתי המפלגות. פעם בחודש-חודשיים אחת משתי המפלגות תאיים שהיא עוזבת את הממשלה על רקע דתי, ובכך תעלה את הרייטינג לנושא ששתי המפלגות בונות עליו. קריצה הדדית, פגישה עם ראש הממשלה והנושא סגור.
כמה חבל שתחושת ה"אין ברירה" לא מחזיקה יותר את סדר היום של המפד"ל. שהרי לא חסרים עניינים של "אין ברירה" במדינה. אבל במפד"ל, כמו במפד"ל, האינטרס של המגזר חשוב יותר. לכן את יד האחים השלוחה מחליפה יד פקחים ואת אור התורה מחליף חוק התורה.
לצערם הגדול של תומכי המפד"ל ושינוי, שתי המפלגות הללו גוזרות על מדינת ישראל את ההיפך הגמור ממה שהם היו רוצים.
תומכי המפד"ל רוצים בפשטות מישהו שידאג לצרכים שלהם. תקציבים לחינוך, להתיישבות ולאווירה ממלכתית יהודית. תומכי שינוי הצביעו לטובת האפשרות שאף אחד לא ייכנס להם לצלחת ויכפה עליהם את שמירת השבת המפוקחת שלו. אלא שבמקום הסכמה על הנ"ל עשו שינוי והמפד"ל פשרה של יחסי ציבור. ופשרה זה רע. לכולם.
האמת היא, שכבר מזמן יש ברירה. רק שמישהו יספר את זה למפד"ל.