קח שאנטי, תן כסף

ינון רויכמן מאמין שאם רכשתם את "מיטב המוזיקה הקלטית", אפשרי ללכת גם על "קאראוואן"

אלבום הבכורה של המותג המוזיקלי "קאראוואן" הינו בתרגום חופשי מהפרוספקט: פרויקט אולפן בו מבצעת נבחרת נגנים ישראלים גרסאות אינסטרומנטליות בסגנון "מוסיקת עולם" של קלאסיקות רוק וג'אז, כגון "לילות משי לבן" של המודי בלוז, “paint it black” של הרולינג סטונס ואחרים. מעבר לכל אלה, ולטעמי האישי, האלבום יכול לשמש את קהל צרכני המוזיקה, כאבן בוחנת רגעית, מעין מבחן "דע את עצמך" מימי מעריב לנוער: אם הציניות זורמת לכם בדם והמילה מסחריות עושה לכם בחילה, סביר להניח שתראו באלבום ניסיון חמדני לנצל את הטרנדיות של ז'אנר מוזיקת השאנטי ולנפק מקסימום רווחים במינימום השקעה יצירתית. אחרי הכל, מה יותר פשוט מלקחת קלסיקות קלות לעיכול מהקצפת של התרבות המערבית, לצרף חבורת נגנים, להוסיף כמה כלים אקזוטיים ולקשט עם מיקסים אווריריים? אכן מתנה נהדרת לכל בת ובן, שלא לומר מוצר יצוא אפשרי. מאידך, אם שיקולים כלכליים לא מטרידים אתכם, יש סיכוי לא רע שתוכלו לראות באלבום עוד תוצר חיובי של התפתחות תרבות מולטי-אתנית ובעיקר הפגנת יכולת מרשימה של נגנים מוכשרים מארצנו הקטנה.

 

לפעמים זה עובד, לפעמים לא

 

גרסאות כיסוי מטבען מזמינות השוואות למקור, אך במקרה זה - בהעדר הווקאלז ובלבוש המוזיקלי המולטי-תרבותי שהולבש על הלחן המקורי - ההשוואות מיותרות למדי ולא יספקו למאזין דבר מלבד הנאת הזיהוי בסגנון: "היי זה השיר ההוא של יו- 2". העיבודים המחודשים נופלים בהחלט באזור המיינסטרים של מוזיקת העולם. הם מתחנפים לאוזן המערבית ודי מזכירים פרוייקטים דומים שבוצעו לא פעם בארצות מעבר לים. לפעמים זה עובד ולפעמים לא: "Isn’t she lovely", למשל, של סטיבי וונדר בגירסת חליל ודרבוקות שנשמע, כך מתברר, לא רע בכלל. I stiil haven’t found what I’m looking for”" של בונו והחבורה האירית מ"עיץ יהושע", מוגש כאן בגרסה קאנטרי-אירית, שנשמעת הרבה פחות מוצלחת. אם גייס שוב את האווירה החיובית של עידן הניו אייג', אז רוב הרצועות יכולות לנפק לא מעט רגעי הנאה חביבים. ובינינו אם קניתם את "מיטב המוזיקה הקלטית" אין שום סיבה שהאלבום לא ימצא מקום של כבוד במדף ה"אלבומי אווירה שנעים לשמוע לפעמים במרפסת".

הערה אחרונה בדומה ל"פרויקט של עידן רייכל" גם "קראוואן" מעמידה בפרונט את המפיק האחראי: רי קונין (או רפי קינן בעברית), שמות הנגנים לעומת זאת מוצנעים אי שם בעטיפה (באנגלית בלבד, מיינד יו). בהתחשב בעובדה שכישורי הנגינה של אנשי הפרויקט, הם כוחו האמיתי (והיחידי) של האלבום, יש בהצנעתם מידה קטנה של אי צדק וחבל שכך.