המלך הוא עירום?

אחרי שבתחילת המלחמה שימשה התקשורת שופר תעמולה, אחרי האדרנלין והגאווה, מגיע כעת הגל השני שמצביע על המלך ותוהה האם הוא עירום. אריאנה מלמד על עיתונות לוחמת

ההתקוממות החלה בשבוע השני של המלחמה. אולי היה זה האדרנלין שכבר שקע בעורקים ושוב לא איפשר לעיתונאים לדווח בצייתנות את מה שקברניטי המלחמה ביקשו להעביר לציבורים שלהם, אולי היתה זו תחילתו של שעמום קל מתערובת החול, הרוח והבומים שמילאו מסכים – ואולי קרה מה שבדרך כלל קורה לעיתונות במלחמה: היא לומדת תוך כדי הליכה.

הרלדו ריוורה, כתב צהוב במיוחד, כבר גורש מעירק בפקודת שלטונות התעמולה הצבאיים. העילה: הוא דיווח על תנועת כוחות והפר הסכמים עם אדוניו. גם כתב לגמרי מעונב של ה"קריסטיאן סיינס מוניטור" נבעט החוצה, ואלו רק הראשונים במלחמה שהעיתונות מבינה שתתמשך לה לפחות עד הקיץ. בינתיים, היא חזרה וגילתה את תפקידה העיקרי כעיתונות לוחמת.

 

בקיעים מן המלחמה

 

בעוד שבשבוע הראשון למלחמה שימשה העיתונות המשודרת באנגליה ובארצות-הברית בעיקר כשופר תעמולה וספק צבע למסכים, עכשיו החלו הבקיעים, והם כבר נראים כתהומות פעורים בין הממשלים לבין אבירי הממלכה השביעית. זה התחיל במשבר אמון בין הכתבים המוצבים במרכז התקשורת בקטאר לבין צוות המתדרכים של טומי פראנקס. האותות הראשונים היו הפסקת שידוריהן של מסיבות עיתונאים שבהן לא נאמר כמעט דבר, ומה שנאמר פשוט לא תאם לדיווחים מן השטח. לרשת חדשות יש דרך פשוטה לומר "זה לא מעניין", או "זה לא הסיפור האמיתי": באמצע אירוע בשידור חי, עוברים לעניין אחר לגמרי. כך עושים כעת לתדריכים מקטאר.

זה המשיך בהקפדה יתרה על ציון המגבלות שמוטלות על הכתבים המוצבים בתוך יחידות צבאיות. בשבוע הראשון אפשר היה להתמכר לדיווחים שלהם. בשבוע השני, כל דיווח כזה לווה בהערת-אזהרה לצופים, כי הכתבים משדרים תחת צנזורה חמורה. אותה אזהרה מלווה כעת את שידורי הכתבים המוצבים בבגדד. הבי.בי.סי וסקאיי ניוז מקפידים עליה יותר מאשר האמריקנים.

לתחושת הספקנות המתגברת כלפי הממשל המשיכו לתרום כמה מכתבי השטח המצויינים של המלחמה הזאת, שהצליחו בשבוע השני להיפטר מעודפי אדרנלין-הקרב שלהם. אמה הרד ודיוויד צ'ייטר מסקאי, כל אחד בדרכו, מקפידים בכל דיווח להבהיר את גודל הפערים בין העמדות הרשמיות לבין מה שנראה בעין, אפילו אם היא מוגבלת בראייה. כך, מה שקרוי בקטאר ‘collateral damage' ללמדנו שמכבסת המלים איננה המצאה ישראלית, עובר טרנספורמציה מאלפת בדיווחים של צ'ייטר על חווית המלחמה מעיניהם של אזרחים בבגדד. אין כאן סיפורים מגירי דמעות על תינוקות רעבים בבתי חולים מוזנחים. אין זוועות – מתוך הכרה בכך שהיום יום בבגדד הוא זוועה שאינה זקוקה להעצמה מילולית או חזותית. די במלים קטנות ובתמונות מן השגרה: משפחה יושבת לאכול בבית מופגז. מי צריך יותר מזה כדי להזדהות עם הזולת, גם אם הזולת קרוי "האויב" בפי הקולות הרשמיים.

ואמה הרד נלחמת בחצאי-אמיתות, ברבעי-עובדות, בהצהרות כוונות בומבסטיות וחסרות כיסוי בנחישות ראויה לציון. בתפקיד הקלאסי של הילד שמצביע על עירומו של המלך, היא מעמתת את המלים עם המראות, והמראות מעידים יותר מכל הצהרה חגיגית על הבלגן האימתני שמתחולל בערים הנצורות, בלגן שמעורר שאלות עיתונאיות מן הגל השני של הביקורת הגורפת: האם היה כאן מחדל.

 

לא רוצים לאכול

 

אפילו העיתונות הכתובה בארצות הברית, שזמן התגובה שלה דינוזאורי ביחס למשודרת, מתחילה לשוב לייעודה ברצינות. המתחים האישיים בין הדרג המדיני לצבאי נחשפים והולכים, כתבות תחקיר על אודות תכנון לקוי של המלחמה כבר מתפרסמות בעיתונות המעונבת, וביחד מתקבלת תמונה של עיתונות ביקורתית ונבונה, ששוב לא מוכנה לאכול בכפית את דייסת המלים הרשמיות הלעוסות.

סי.אן.אן הצטרפה באיחור לביקורת, אבל גם הרשת הכי פטריוטית בסביבה, שלא לומר מחרחרת-מלחמה של ממש, מאפשרת כעת לצופיה להתבונן בפריפריה של מלחמת ההטעיה והמלחמה על דעת הקהל. הבריטים הראו לצופיהם ארונות קבורה של חיילים שחזרו הביתה במצב של גוויה. בארצות-הברית חל איסור מפורש לעשות כן, מטעמים רשמיים של בעיות לוגיסטיות והתחשבות ברצון המשפחות. סי.אן.אן הצביעו על כך שמדובר בשיטה, והיא מוכרת מן הקרבות באפגניסטן, וייתכן שהיא פסולה לגמרי, אבל עתירה לבית משפט בזמן הקרבות סביב קנדהאר לא הועילה לעיתונות. אסור, ודי. העיקר שיש זכות לחופש מידע.

 

איפה האורז והסוכריות?

 

ומתוך כל אלה, ומעבר לכל אלה, מתחילה להצטייר תמונה מורכבת בהרבה של המערכה הרשמית לשחרורה של עיראק מעול הרודנות. העיתונות אולי מכה כאן על חטא, מפני שלא עשתה שעורי בית ראויים לפני המלחמה ובתחילתה. המסכים התמלאו בפרשנים לענייני מכניקה של מלחמה, מזיזים טנקים מצויירים על גבי מפות תלת מימדיות ומציירים חיצים דביליים בעפרונות אלקטרוניים משוכללים. עד מהרה התגלה שזה לא המשחק האמיתי, וצריך לדבר על ההשלכות הגיאופוליטיות של המלחמה מעיניהם של צדדים שלישיים, לא מעורבים. כשמכונאי-הקרבות המפרשנים ישבו באולפנים בכל רגע נתון, אפשר היה לשמוע בצידם פרשנויות-מטעם של גולים עירקים לנעשה, ואיכשהו כולם חזרו על המנטרה, כי העם בעיראק נורא נורא רוצה את המלחמה הזאת כי היא נורא טובה לו. גם כאן החלה הספקנות לחלחל, כי איש לא קיבל את הכוחות, או את העיתונאים, באורז וסוכריות – ולא בגלל המחסור החמור במזון. כשהעיתונות גילתה את העובדה הנחרצת שהעירקים נלחמים, ועוד איך נלחמים – היא הבינה סוף סוף שיש כאן "אחר", לא מלחמה שמתנהלת בריק חולי נגד אויב חסר פנים.

השלב הבא היה ההכרה בסיפורו של ה"אחר". מאותם מעשים עצמם, מאותם פרקי-קרב משודרים, אפשר להרכיב לפחות שני פאזלים הפוכים לגמרי. עכשיו, במאמצים גדולים, מצרפים אחד לאחד את חלקי הפאזל כפי הם נראים בעיני הצד השני. מספרם של הפרשנים לענייני ערבים על המסכים הולך וגדל, והם מיטיבים להסביר מדוע מגלים העירקים התנגדות כה נחרצת לכיבוש הנאור של ארצם. בשלב הבא בהתבגרותה של העיתונות תוך כדי הליכה, אולי אפשר יהיה לראות באולפנים גם היסטוריונים, שיבהירו כי עמים נכבשים לא ממש אוהבים את זה. אפילו אם הם נאנקים תחת עול רודנות. אפילו רודנות כמו של סטאלין, שאיכשהו עדיין מאפשרת כושר עמידה כמו של סטאלינגרד.

גילוי ה"אחר" הוא תעודת כבוד לעיתונות בזמן מלחמה. אין בו כדי לבטל ולו במקצת את המחויבות הפטריוטית של עיתונאי לארצו. והנה פלא: אפילו כשסיפורו של האויב מוצג מתוך כבוד ורגישות אנושית, אין זעם ציבורי בארצות-הברית ובבריטניה על "תקשורת עויינת". אולי יודעים שם משהו שאנחנו טרם השכלנו ללמוד.