כל פעם שנשחקת שערה בשפמו של נציג הוועדים הגדולים במשק ומפלטם בעניי הארץ - אין מפנים אשפה, מייבאים חמסין מהמדבר ופועלי הניקיון, ששכרם מן הגבוהים במשק, יושבים בבית ורואים איך עם ישראל נחנק מהגזים שעיראק כבר אינה חייבת לשגר אלינו. אנוכי הקטן באלפי מנשה מציע הצעה קונקרטית: תנו להתכתשות בין האוצר לעובדים ליפול על המתכתשים. השרים אינם מושפעים מריח האשפה כי רובם גרים בבתים גבוהים עם מרתפים גדולים לשמירת אשפה ויש להם מיזוג מרכזי. אנחנו, שאיננו חיים בממד אנטי-טינופת, נעשה מעשה. אדם אחד הולך לשכניו ומבקש מהם להשקיע 20 שקל כל אחד. אחר-כך הוא מתחבר לרחובות קרובים, וכשיש לו 2,300 שקל ביד הוא משיג בכל דרך שהיא את כתובותיהם של נהגי ועובדי האשפה. בשלב הבא שוכרים משאית, שאוספת את האשפה בכמה רחובות ועושה דרכה לבתיהם של עובדי הניקיון שאינם בזבל ופורקת את המטען, מעט מעט, ליד כל אחד מהם.
אולי אז, כשהמכה תנחת גם עליהם, תסתיים השביתה. כי פרץ אינו שובת נגד הממשלה שאינה גרה ברחובות שלנו. הוא שובת נגדנו. כך הוא יכול להראות לנו מי השוורצנגר של תרבות החיים כאן. הוא מזכיר את השוטר שהזיז סוס מת מרחוב טשרניחובסקי לרחוב הס כי קל יותר לאיית "הס". בינינו - כל אחד מאיתנו שיש לו קשיי נשימה או שעבר את גיל 50 או שרגליו אינן יציבות ולכן הוא זקוק למדרכה - קל להיאבק יותר מאשר באויב שגר ברחוב טשרניחובסקי.
פעם הייתה הסתדרות שנאבקה למען העובדים, המנושלים, העשוקים. היום, בשם כוח עצום של עובדים עשירים, ישנו פרץ הצובר כוח בהכאיבו לנו בשוטים. כולנו הרי מכירים את השיטה. יש רבים שאוהבים את המכים בהם. ראו כמה עניים ומסכנים הצביעו בעד שרון שהביא להם שלום, ביטחון, כלכלה משגשגת ונחת רוח. לכן פרץ, המבין את בני עמו, חושב שאנחנו באמת כבשים. אבל אם נניף את הראש נמצא שהוא ממוקם לא באחוריים ששם מכים אותנו, אלא מסביב לעיניים שיכולות, אם הן רק רוצות, לראות.
נתחיל בפעולה עוד היום. אדם קם בבוקר ורואה שהוא עם ומתחיל ללכת, כמו בשירו הנהדר של אמיר גלבוע. נהיה עם, נתחיל ללכת, ניאבק על התקציב בדרכים שאינן פוגעות בנו, האנשים שבשמם מנהלים את המאבק. מחר פרץ יחליט על השבתת בתי-חולים וימותו אנשים, ושוב הוא ילך לספר שלו לסרק את שפמו ויפגין את חיוך הפלדה הפלסטי שלו. המאבק נגד חלקים בתקציב החדש אמיתי ונכון, אבל לא על הגב של החולה או של הנחנק.