בחודש הבא ימלאו 11 שנה להצגתו של הניוטון, מחשב כף-היד הראשון. המחשב הקדמון ההוא, שנולד בחברת אפל, סלל את הדרך לכל מחשבי כף-היד שבאו אחריו, מאז ועד היום, והחל עידן חדש בתולדות המיחשוב.
במאי 1992 כינס מנכל חברת אפל דאז, ג'ון סקאלי, כמה עיתונאים, והציג בפניהם אב-טיפוס של ניוטון. המכשיר החדש עורר סקרנות רבה, אך חלפה יותר משנה בטרם הוצג לקהל הרחב. זה קרה ב- 3 באוגוסט 1993, בתערוכת המחשבים מק-וורלד שנערכה בבוסטון. האפקט היה מיידי: בתוך שעות ספורות מרגע הצגתו, נמכרו יותר מ-5,000 יחידות מהפלא הטכנולוגי.
העניין העצום במכשיר התעורר לאו דווקא בשל התכונות המתקדמות או המבנה המעניין שלו, אלא בזכות התפיסה החדשה שגילם - מחשב אישי, שבפעם הראשונה מלווה באמת את המשתמש לכל מקום. חברת אפל הגדירה בכך מושג חדש בעולם המיחשוב: PDA סייען אישי דיגיטלי.
שאלת התיזמון
עד היום ניטש הוויכוח סביב השאלה האם ניוטון לא הוצג בשלב מוקדם מדי, כאשר היישומים שנכללו בו עדיין לא עבדו בצורה אופטימלית. האגדה מספרת, שהמחשב נחשף ב-1993 בגלל התערבות: אחד העיתונאים פיקפק בכך שאפל תציג את ניוטון בתערוכה, ונשיא חטיבת המחשוב האישי באפל, ג'סטין באסטיינס, התעקש להוכיח לו שהוא טועה.
ניוטון (או בשמו המלא Newton Message Pad) היה מחשב כף-היד הראשון שהתבסס על עט מגע כאמצעי קלט עיקרי. הוא הגיע עם יכולות תקשורת מתקדמות (פקס ודואר אלקטרוני), מנהל מידע וזמן אישי (יומן תזכורות, לוח שנה ויומן פגישות), וחשוב מכל: התיימר לזהות בפעם הראשונה מילים שנכתבו היישר על גבי המסך.
הדגם המסחרי הראשון הוצג ב-1994 Newton Message Pad 100 והגיע עם מערכת הפעלה משופרת, אך דווקא התכונה המדהימה של זיהוי כתב-יד היתה לו לרועץ: המנגנון, שפותח על-ידי חברת פאראגרף, הכיל אוצר מילים פנימי קטן למדי, שלעיתים קרובות לא זיהה את המילים ששורבטו על המסך.
מחשב לכף יד של ענקים
האכזבה לא נמשכה זמן רב: בתערוכת האלקטרוניקה והמחשבים סביט שהתקיימה במארס 1996, הציגה אפל את הדגם 130. הדגם הזה כלל כבר מערכת הפעלה משופרת באופן משמעותי, עם מערכת זיהוי כתב-יד אמינה יותר, זיכרון גדול ויישומי ניהול מידע וזמן מתקדמים.
שנה לאחר מכן יצא ניוטון 2000, שהיה אחד ממחשבי כף-היד האחרונים בסדרה. הדגם הזה נהנה מהעיצוב המשמעותי ביותר בהיסטוריה הקצרה של מחשבי ניוטון. הוא כלל תאורה אחורית, זיכרון רב במונחים של אז (4 מ"ב לשימוש פנימי), ומסך ענק בהשוואה לדגמים הקודמים. המעבד שפעם בו היה היהלום שבכתר: מעבד רב-עוצמה של חברת ארם במהירות 162 מגה-הרץ - פי שמונה מהמעבדים שהפעילו את הדגמים הקודמים. למרות עוצמתו, המעבד החדש צרך רק רבע מכמות האנרגיה שלה נזקקו הדגמים האחרים.
החיסרון המרכזי היה גודלו של ניוטון 2000 היה שהמחשב שקל לא פחות מ-650 גרם. זה כבר לא היה מחשב כף-יד טיפוסי שאפשר להחזיק בכף-היד או להכניס לכיס המעיל. ב-27 באפריל 1998 הטיל סטיב ג'ובס, האיש שעומד גם כיום בראש אפל, את הפצצה: פרוייקט ניוטון הגיע לקיצו, הודיע. המשתמשים - ובהם מדינת טקסס, שעמדה לקנות מיליון מחשבים המבוססים על מערכת ההפעלה של ניוטון עבור בתי-הספר שלה - נדהמו.
האם הוא היה צריך לגווע?
עם כל העצב והתדהמה, המומחים מאוחדים כיום בדיעה שניוטון היה צריך לגווע. רבים ראו בו מבשר של מהפיכה שתזעזע את עולם המיחשוב, אבל המחשב לא קיים את ההבטחה. ניוטון הוצג כיחידה העומדת בפני עצמה ולא כשלוחה של המחשב השולחני, אולם הוא היה כבד לנשיאה והציע פחות תכונות ממחשב נייד שנמכר באותו מחיר. התוצאה: ניוטון נתפס כבן-כלאיים שהחמיץ את ייעודו ביותר מדי מאות של גרמים ודולרים.
ובכל זאת, הרעיון המשיך לפרוח. מהרגע הראשון שבו הוצג הניוטון לראשונה הבינו חברות מחשבים ותקשורת את הפוטנציאל העצום הגלום בו. מוטורולה ושארפ הזדרזו גם הן להציג דגמים המבוססים על מערכת ההפעלה של ניוטון. למעשה, המחשב התואם של שארפ הוצג יחד עם ניוטון המקורי בתערוכת מק-וורלד של 1993.
יותר מכל, זו היתה הצהרת כוונות של אפל על כך שהיא מעוניינת להרחיב את השימוש במערכת ההפעלה של ניוטון גם במחשבי חברות אחרות. המחשב החדש של שארפ השתמש באותה מערכת ההפעלה והיה שונה אך ורק במבנהו המרובע ובכיסוי הפלסטיק, שהגן על המסך.
אבל גם שארפ נחלה כישלון עם תואם הניוטון: במקום למכור יותר ממיליון יחידות בשנה, כפי שציפתה, מכרה בשנה הראשונה רק 10,000 מחשבים כאלה. מי שכבר בחרו להשקיע במחשב כף-יד העדיפו לרכוש מחשב ניוטון מקורי.