"מפת הדרכים" של הנשיא בוש תאתגר את מדיניות החוץ הישראלית בחודשים הקרובים ואולי אף בשנים הקרובות. "המפה" היא תכנית מפורטת למדי לכינון שלום של קבע בין הישראלים לפלסטינים. ראשיתה בנאומו של הנשיא בוש ביוני 2002. טיוטתה התפרסמה בדצמבר בשנה שעברה, ועתה תתפרסם מהדורתה המוסמכת.
נקודת הזמן ההיסטורית שבה היא רואה אור וזהותם של משרטטיה משוות לה חשיבות רבה. המועד הוא עיצומה של מלחמת ארה"ב בשד המכונה "ציר הרשע", והשרטט הראשי הוא נשיא בעל להט משיחי, הבוטח בכוחה של ארצו להשליט את ערכיה של ארצו על העולם כולו. את המעצמה ההגמונית מגבים שאר חברי "הרביעייה" שעימה נמנים מזכיר האומות המאוחדות, רוסיה וספרד, כנציגתה של הקהילה האירופית.
נאומו של הנשיא הכיל עקרונות פשוטים המסברים כל אוזן, אבל במרוצת החודשים שעברו מאז, נפרט הנאום למסמך זרוע מוקשים. כנראה שהדיפלומטיה הישראלית נרדמה בשמירה. דומה כי שרון האמין שרעיונותיו על אודות הסכם ביניים יאדו את "המפה", ונכונותו להקמתה של מדינה פלסטינית תיבחן רק כאשר בני דורו של בנו עמרי יגיעו לשלטון. במקרה הרע, סברו בלשכתו, יחלוף זמן רב בטרם יסמוך הנשיא בוש את ידיו על "המפה", ועד שיציג אותה יהיה בכוחנו להשפיע על צורתה. עתה מתברר כי שעתו של הנשיא בוש דוחקת. הוא מתכונן להציג את תכניתו כבר בימים הקרובים ולא, כפי שנחזה, רק בדעוך האש בבגדד. ההסבר המקובל ללהיטותו של בוש הוא הצורך לרצות את טוני בלייר, בעל בריתו היחיד. בלייר וחברי ממשלתו השמיעו השבוע הצהרות הצורמות את אוזנינו והנעימות לאזניים ערביות: על אירופה להיות תקיפה בתביעותיה כלפינו כדי לאזן בהן את תביעותיה מן העולם הערבי.
לא זו בלבד שפירסום "המפה" יקדים את מועדו החזוי, אלא שעוזרי הנשיא התריעו השבוע כי פירסומה אינו מבוא להתמקחות על תוכנה. קולין פוואל וקונדוליסה רייס, בשפה שאין ברורה ממנה, הודיעו כי הצגתה היא כמעט סוף פסוק. את "מאה ההערות" שלכם, הם אמרו לנו בנימה שעל גבול הגסות, נרשום לפנינו. ההערות – שמספרן, אגב, קרוב למניין יותר מאשר למאה – אינן זוטות.
בעניין זה כדאי להקשיב לדבריו של דניס רוס, האיש שצבר ניסיון של20 שנות משא ומתן בין ישראל לפלסטינים. הוא מנבא רעות. ה"מפה", הוא אומר, מספקת את מטרותיהם האסטרטגיות של הפלסטינים בכך שהיא קובעת קץ לכיבוש והכרה במדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית ובת קיום, אבל היא איננה מספקת את מטרתה האסטרטגית של ישראל, שהיא הפסקה מוחלטת של האלימות. היא אינה תובעת מהפלסטינים להשריש בתוכם את ההכרה כי האלימות איננה לגיטימית ואינה מציגה את הדרישה הזו למדינות ערב. אחרי המלחמה בעיראק, אומר רוס, כאשר יבואו מנהיגי ערב המתונים לבית הלבן, לגבות שכר על איפוקם, צריך הנשיא להיות מצויד ב"מפה" הכוללת את הדרישה הזאת.
ויש גם מכשלות הטמונות באופי המשא ומתן המזרח תיכוני. המסמך הסבוך תובע מהצדדים הרבה מעשים שעל כל צד לבצע בו בזמן שיריבו יבצע את המוטל עליו. מניסיונו המר קובע רוס שהוויכוחים על העמידה בתנאים די יהיה בהם כדי להכשיל את התהליך. ישראלי המעיין במסמך מוצא שהפגם העיקרי הטמון בו הוא זה: מחבריו סבורים כי עצם הקמתה של המדינה הפלסטינית "הזמנית" תחולל שלום. אפילו אנשי שלום עכשיו התבגרו מהאשליה הזאת.