יום לאחר שהחליטה הנהלת ערוץ הטלוויזיה הצרפתי-גרמני ארטה לשלוף את סרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין, ג'נין", מערב השידורים המיוחד, שמטרתו להציג ניסיונות לדיאלוג בין ישראלים לפלסטינים, נחת בישראל ד"ר האנס רוברט אייזנהאואר, סגן מנהל התכניות בערוץ, שהוזמן יחד עם מנהלי תכניות, ראשי ערוצי טלוויזיה ומפיקים זרים כאורח של הפורום הישראלי לקופרודוקציות דוקומנטריות בינלאומיות, במטרה לייצר שיתופי פעולה בין אנשי קולנוע מקומיים לאנשי תעשיה מחו"ל.
אייזנהאואר הוזמן על-ידי הפורום לשבת כחבר בפאנל של נציגי ערוצי שידור זרים בפניו מציגים ביומיים האחרונים במאים, מפיקים ותסריטאים ישראליים פרויקטים קולנועיים עליהם הם עובדים. במידה והרעיון הכללי אותו מציגים היוצרים והסרטון שמלווה אותו ימצאו חן בעיני חברי הפאנל, יש סבירות גבוהה לכך שחלקים מהפרויקטים מצאו לעצמם מימון בשלבי ההפקה ואולי חשוב מכך - פלטפורמת שידור בינלאומית.
את אייזנהאואר אני פוגשת מחוץ לאולם אשכולות פיס בתל-אביב בו מתנהלות החל מבוקרו של יום ד' הפרזנטציות, או בשמן המקצועי "Pitching". אנשי קולנוע ישראלים עם ותק ועשייה בתחום הקולנוע הדוקומנטרי עומדים נרגשים מסביבו. יש משהו מרשים באיש בעל הזקן המלבין, בנוכחותו השקטה ובמבט העייף מטיסת לילה, מדיונים ארוכים ומורטי עצבים שהתנהלו בימים האחרונים במסדרונות ההנהלה של ארטה בעניין סרטו של בכרי ובעיקר מאופן סיומה של הפרשה – ביטול הקרנת הסרט "ג'נין, ג'נין" והקרנת סרט של אמנסטי אינטרנשיונל בהפקת Channel 4 במקומו.
"התנגדתי להחלטה לבטל את שידור הסרט של בכרי, אבל אני מכבד אותה", הוא אומר וחוזר על הסיבות הרשמיות לביטול, שנובעות לכאורה מהאנטישמיות הגוברת בצרפת בשל המלחמה בעיראק. לדבריו, תגובות הצופים המרובות שהתקבלו במערכת ארטה בצרפת דרשו לבטל את השידור, בעוד שבמערכת בגרמניה התקבלו תגובות אחרות בהן מכתבים ופקסים שביקשו לשדר את הסרט והצביעו על חשיבותו.
"האירוניה בסיפור הוא שכעת יצרנו שתי פלטפורמות שונות שיחשפו את ג'נין – האחת של ההפקה הבריטית, שאגב, שוב באופן אירוני היא הרבה יותר חמורה בתכניה מזו של בכרי, והשניה היא שבעתיד הקרוב ישודר בפורמט אחר הסרט שלו כשהוא עצמו יהיה נוכח בדיון אולפני שנקיים", אומר אייזנהאואר. כשאני מספרת לו לראשונה על כך שהסרט הבריטי ששודר אמש נחסם לשידור בישראל במשך דקות ארוכות מפני שחברות הכבלים והלווין התקשו להבין אם מדובר בסרטו של בכרי או לא, הוא מתקשה להאמין ומפטיר "סקנדל!".
הזווית הישראלית
אייזנהאואר הגיע לארץ גם על מנת להציג במסגרת פסטיבל דוקאביב רצועת סרטים בהפקת ארטה על סדאם חוסיין כחלק מחגיגות העשור לערוץ. כשהוא נשאל אם יש אמת בכך שהתרומה העיקרית של הדוקומנטציה הישראלית מתרכזת בייצור סרטי שואה וסכסוך, הוא מצטחק ומיד מרצין: "גם יוצרי קולנוע גרמנים מוכרים הרבה תכנים בנושא השואה. ליוצרים הישראליים יש זווית השקפה שבעיני חשוב להראות שוב ושוב. כל דור צריך להביט בעדויות האלו, חובתנו להזכיר את הפשע לדורות. מצד שני אני לא אוהב שתכנית שואה במובן הרחב של המילה משמשת כסטימולציה לקהל. זהו ז'אנר שמקובל מאד בסדרות. בכלל, המלחמה היא נושא שמצליח בכל הרשתות בעולם. הזווית הישראלית חשוב שתאמר בנושא הזה מכיוון שיש עדיין ניצולים שלא שמענו את סיפורם. הרעיון הוא באמת במציאת זווית חדשה לנושא שטופל. יש המון דברים חדשים שצפים, כמו למשל בפרויקט קולנועי בעבודה שהוצג לפנינו היום בשם 'Hitler’s Jewish Warriors' (בבימוי אלן רוזנטל וע"פ תסריט של אילן סידנר, רוזנטל ולארי פרייס). עד לפני שהציגו את הפרויקט בפני בכלל לא ידעתי שהיו קיימים חיילים יהודים בצבא היטלר".
בכל הנוגע לקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ישנה לדבריו רוויה מסוימת מהטיפול הקולנועי-דוקומנטרי בנושא. "זו מגמה שעולה, אנשים לא רוצים לראות את זה יותר מכיוון שהם נחשפים לזה כל הזמן ובכל יום במסגרת שידורי החדשות. אני מאמין ש-Overdose לנושא אינו יעיל, למרות שחשוב להמשיך ולטפל בזה אבל גם כאן לא להפסיק לחדש. המחויבות שלנו היא להמציא, לשנות, לייצר מחדש סקרנות".
אחד הפרויקטים בהם צפה במסגרת ה-Pitching ועוררו בו עניין היה זה של הבמאית והתסריטאית המתחילה איספהן בהלול שנקרא "אום שאהיד". הסרט מציג אמת אחרת על תופעת השוהדה ועל יחסן של אמהות השאהידים על הדרך בה בחרו בניהן. "מה שהיה מעניין בסרט הוא שבירת המיתוס על הגאווה שקיימת לכאורה אצל האמהות של המתאבדים, שאינה אלא פרופגנדה".
חיפוש בלתי פוסק אחר חידושים
מה שמעניין כיום את אייזנהאואר בסרטים תיעודיים העוסקים בסכסוך הוא בין היתר חיפוש אחר הנעשה ברחובות הישראליים והפלסטיניים. "אני לא יודע הרבה על החברה הפלסטינית מבחינה ארגונית, על הממשלה הפלסטינית, מנהיגיה, על מי אפשר לסמוך, האם קיימת תקווה למשא ומתן עתידי. העשייה הקולנועית חייבת להמשיך גם בכיוונים האלה".
מה שמייחד את העשייה הקולנועית הדוקומנטרית הישראלית, לדבריו, הוא הממד האישי: "יש כאן תערובת מיוחדת של דעות אישיות בעימות עם מצב. זה לא רק תיעוד עיתונאי יבש. מרבית היוצרים מעורבים רגשית בסיפור וזה מה שהופך את הסרט למרתק ואת העשייה הזו לייחודית. אתה יכול להזדהות עם הבמאי שמספר את הסיפור".
בהקשר זה הוא מזכיר את סרטה של יולי כהן-גרשטל, "המחבל שלי", שבעקבות שיתוף הפעולה שנוצר עם ארטה במהלך פורום קודם, נרכש על-ידי הערוץ ושודר עד כה ב-16 מדינות. סרטה של גרשטל מספר את סיפורה האישי כחברה בצוות דיילי אל-על שהותקפה על-ידי מפגע בלונדון. כשאני שואלת אם מעורבות בסיטואציה אינה מטשטשטת את היכולת לתיעוד אובייקטיבי הוא עונה: "אני חובב סובייקטיביות מכיוון שאין כזה דבר אובייקטיביות. כשאתה עוקב אחר סיפור אישי, אתה תמיד תהיה סובייקטיבי, אבל אתה חייב לשמור על יושר, לוותר על מניפולציות עריכתיות ורעיוניות. בכלל, אני חושב שהצופים שלנו אינטיליגנטים מספיק על מנת שיוכלו לעקוב אחר מי שמספר את הסיפור ובכל זאת להבחין בין אובייקטיביות למניפולציה".
רגע לפני שהוא חוזר לבמה אני מבקשת טיפ קטן ליוצרי התעודה בבית והוא עונה: "תן לאנשים לדבר, אל תעשה מניפולציות על הקהל ונסה להיות קרוב לאמת".