הגדת ציון

בהגדה מחודשת שקיבלתי שוכנים זה לצד זה יאיר לפיד, הרב קוק ודוסטוייבסקי. אולי הקינה על התרבות הישראלית הייתה מוקדמת מדי

 

סוקרים מצאו כי מכל טקסי החגים סדר פסח הוא הפופולרי ביותר. הסדר – מחזה חינוכי המשתמש במלל, מוסיקה, תנועה, אכילה וסביאה – מועלה מדי שנה על-ידי כ-90% ממשפחות היהודים. אצל החילונים המושבעים ואצל המסורתיים המתונים הוא נתפס בעיקר כהזדמנות להתוועדות משפחתית, אבל אפילו הם חשים כי לא יוכלו לצאת ידי חובתם מבלי שיקראו בהגדה, כולה או מקצתה, לפני שיתנפלו על המטעמים. זה די מוזר, מפני שהתמליל, אשר התגבש בימי הביניים והוא מלאכת טלאים וחלקו כתוב בארמית, אינו נהיר לרובנו. מי מאתנו בדק את פירושם של סימני הסדר "צפוּן, ברך, הלל, נרצה", או תרגם בדייקנות את פסוקי הזמר "הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", או ייגע את מוחו במשמעותו של הסיפור הטרחני אודות ארבעת החכמים שהיו מסובים בבני-ברק עד אור הבוקר?

התמליל האנכרוניסטי הציק לחדשנים, ובימי שיבת ציון שבדורנו התקינו מחברים רבים, יחידים וחבורות, הגדות המתאימות לרוח הזמן. במיוחד הצטיינו בכך אנשי הקיבוצים, אשר הדגישו בהגדותיהם את ערך הצדק החברתי ואת השיבה אל הטבע הכרוכה במהפכה הציונית. המאמץ הזה כמעט שהופסק, מפני שהתנועה הקיבוצית התרוששה מהונה האינטלקטואלי ומהרגשת השליחות שפיעמה בה, וכלל "היהודים המודרניים" הפקירו את אוצר התרבות היהודית.

והנה, השבוע, לקראת הפסח, קיבלתי בדואר הגדה חדשה שחיברו מישאל ציון ובני משפחתו. איני מכיר אותם ואיני יודע למה זיכו אותי במתנה הנאה הזאת. הם מכנים את יצירתם "מהדורה ראשונית", ומבקשים ממקבליה לשגר אליהם הערות ותוספות. הגדתה של משפחת ציון, שהודפסה במחשב הביתי, מכילה דברי הגות של ישראלים מבני דורנו, מימרות של אנשי מוסר מן העולם, הסברים מנהירים וזמירות מכאן ומשם. יאיר לפיד יופתע לשמוע שחידודיו מודפסים בה במרחק לא רב מפניני הגותו של הרב קוק. יהודה אטלס יופתע לגלות ששיר ילדים משלו מודפס כמטחווי עמודים אחדים ממילותיו של שיר הנשמה האפרו-אמריקני "שלח את עמי", ופיודור דוסטוייבסקי, גאון ואנטישמי, יתהפך בקברו אם נלחש לו כי ציטוט מיצירתו נמצא במהלך דפדוף מהסבר תמציתי על אודות גרעון הילודה של היהודים בימינו. הקשר לפסח ברור: הן פרעה התנכל לנו בגלל פחדיו מהתפוצצות האוכלוסייה היהודית בארצו.

זו הגדה "יהודית" מאוד, אבל היא אינה לאומנית אלא הומניסטית. מפאת קוצר המצע לא אוכל לפרט ורק אצטט ממדור אחד העוסק בסבלותינו ובלקחם. מובאה מדברי פרעה אמנחת (1780 לפנה"ס) מזהירה את המצרים מפני רחמים כלפי הזרים, רחמים שסופם בגידה ואכזבה. לעומתם מובאים פסוקים מן התורה, המצווים עלינו להפיק את הלקח הנכון מחוויית ייסורינו בארץ היאור. ומתריעים המהדירים: "תגובה פוסט-טראומטית של הסתכלות על העולם אך ורק דרך משקפי הקורבן התמידי חוסמת אותנו מלחוש אמפתיה כלפי אחרים בטענה ש'הסבל שלי היה חמור בהרבה'". כלומר, ההגדה היא גם מסמך פוליטי.

הקינה על התרבות הישראלית המידרדרת מזדמזמת באוזניים בלי הרף, ובאמת יש תחושה שהפרהסיה הרעשנית שלנו כובשת את איי התרבות האחרונים. אבל אולי נובעת התחושה הזאת מחרישיותם של זרמי המעמקים. הרחוב, המסחר, התקשורת והפוליטיקה צועקים כה חזק, עד שלא שומעים על הנעשה בסתר חדריהם של הסופרים, ההוגים, המדענים, החבורות הנאספות ללמוד והמשפחות המתעקשות לחנך את ילדיהן כהלכה. יופיה של "הגדת ציון" אינו רק בתכולתה, אלא גם בעצם בריאתה. בני ציון "הרימו" מיזם תרבות פרטי, מלאכת תרבות שנעשתה שלא על מנת לקבל פרס, יצירה הקוראת להשתתפותו של הציבור בפיתוחה, מעין רשת תרבות אינטראקטיבית. אולי מעיד המפעל הזה על דברים יפים רבים המתרקמים מחוץ למעגל הראייה שלנו.