"בישראל יותר בטוח"

12 שעות הם טסו כשעל פניהם מסכות הגנה: עשרות ישראלים המתגוררים בהונג-קונג, משפחות דיפלומטים וגם סתם תיירים החליטו לא לקחת סיכון ולחזור לארץ. אמא מודאגת: "ברחנו כל עוד נפשנו בנו". אבל יש גם מי שלא מבינים על מה המהומה. איש עסקים: "הטלפונים מישראל הלחיצו אותי יותר מאשר הנגיף"

מי שהגיע ביום שישי לפנות בוקר לאולם מקבלי הפנים בנתב"ג, יכול היה בקלות לחשוב שמדובר בסצינה מתוך סרט: עשרות נוסעים, מבוגרים וילדים, יוצאים מתוך הטרמינל כשבידיהם – או על פניהם – מסכות הגנה. היו אלה נוסעי טיסה 076 של "אל-על", שהמריאו מהונג-קונג 12 שעות קודם לכן, כשבאוויר מרחף איום דלקת הריאות הקטלנית, הממשיכה לגבות קורבנות בעולם.

במטוס היו בעיקר אנשי עסקים, שהטיסה בקו תל אביב-הונג קונג היא שגרה עבורם, כמה תיירים אמיצים שנאלצו לקצר את שהותם במזרח, וכן משפחות של דיפלומטים וישראלים אחרים העובדים בהונג-קונג, שנשלחו הביתה עד יעבור זעם. רובם היו ספק אדישים ספק משועשעים נוכח הצורך לחבוש מסכות במהלך הטיסה, אך היו גם כאלה שלקחו את ההוראות ברצינות – ואף יותר מכך.

 

הזדמנות להיות עם הנכדים

 

בשעה 05:30 לפנות בוקר, דקות לאחר שהמטוס נחת, כבר המתינו באולם מקבלי הפנים בני המשפחות שבאו לקבל את פני יקיריהם. אחד מהם, יוסף (69) מתל-אביב, עמד בצד מבויש מעט, כשהוא מחזיק בידו מסכה חד-פעמית לפנים. "אשתי הכריחה אותי לקחת את זה כדי שלא אדבק מהנכדים שחוזרים היום הביתה, במקרה שהם נושאים את הנגיף", הוא התנצל. "זה די מביך להיות הישראלי היחיד שחובש מסכה". שניות לאחר-מכן הוא הבחין באשתו המתקרבת וכמו ילד טוב חבש את המסכה. בנו של יוסף עובד בחברת היי-טק ישראלית הפועלת בהונג-קונג. כעת החליטה החברה לשלוח את אשתו והילדים הביתה, ליתר ביטחון. "אותי לא מעניינת המחלה המטופשת הזו", מוסיף יוסף, כשהוא מבחין בנכדו מגיח מתוך הטרמינל, "אני רק שמח על ההזדמנות להיות קצת עם הנכדים. מה שלא הצלחתי לעשות בשנתיים, עושה וירוס קטן בשבועיים".

בינתיים מתחילים לזרום החוצה נוסעי טיסה 076. ראשון היוצאים הוא זאב גילקיס, איש עסקים מנתניה, שמופתע קצת מכמות המצלמות והמיקרופונים המופנים אליו. "תאמינו לי, הכל שטויות. אתם סתם היסטריים", הוא אומר. "הטלפונים מישראל הלחיצו אותי הרבה יותר מאשר הנגיף הזה". זאב שולף את מסכת הפנים שהחזיק בתיק, וקצב תקתוק המצלמות גובר. "כמעט לא חבשתי את המסכה", הוא מספר. "עשיתי חישוב שאם אחד מתוך עשרת-אלפים נדבק, אין סיכוי ממשי שזה יהיה דווקא אני. המקומיים בהונג-קונג מקפידים לחבוש מסכות, אבל הישראלים פחות ממושמעים".

בינתיים יוצאת החוצה גם משפחה נוספת ממרכז הארץ, רק שהם, בניגוד לגילקיס, לא לוקחים סיכונים. אם המשפחה ושלושת ילדיה לא מורידים את המסכות מהפנים גם כשהם נכנסים למונית שתיקח אותם הביתה. "ברחנו כל עוד נפשנו בנו", מסבירה האם המודאגת. "לא צריך לקחת סתם סיכונים. ארשה לילדים להוריד את המסכות רק אחרי שנתקלח".

 

ברחו מההיסטריה בהונג-קונג

 

מיד אחריה יוצאים עוד כמה נוסעים – גם הם עוטים מסכות. יואב בן הארבע, שהגיע עם אמו לאולם מקבלי הפנים, שואל: "למה יש כאן כל-כך הרבה רופאים?" לאחר שאמו מסבירה לו את פשר התופעה המוזרה, הוא מיד עושה את האנלוגיה המתבקשת למלחמה בעיראק. "למה שלא ישתמשו במסכות האב"כ שלהם במקום לסחוב שתי מסכות לכל מקום?" הוא שואל.

אריאל פרידמן, איש עסקים מנתניה, מבקר לפחות פעם בחודש בהונג-קונג. לדבריו, התושבים המקומיים שם בהיסטריה. "אף פעם לא ראיתי אותם במצב כזה", הוא אומר. "אנשים ברחובות חובשים מסכות והילדים לא הולכים לבית-הספר, וצריך לזכור שזו עיר שוקקת חיים בדרך-כלל. מעולם לא ראיתי את הרחובות שם כל-כך ריקים. מי שמשתעל ברחוב כמעט עוצרים אותו". אריאל לא חבש כל הזמן את המסכה, "אבל היא היתה בהישג יד, ליתר ביטחון".

רונה, תושבת פתח-תקווה, שמחה מאוד כשבעלה הודיע לה שהיא נשלחת עם הילדים לביקור מולדת כפוי. "במשך שבועיים הילדים לא יצאו מהבית, והגיע הזמן שהם קצת יבלו", היא אומרת. היא מספרת על הקושי לשכנע את ילדיה הקטנים לחבוש את המסכה המעיקה. "עשינו חזרות בבית. במטוס סיפרנו להם שהם כמו זורו, אז הם הסכימו. הרגשנו בטיסה ממש כמו בחדר-ניתוח".

 

לא נדבקו בעזרת השם והמסכה

 

כל הישראלים שחזרו ביום שישי מהונג-קונג אמרו, כי הם אינם מתכוונים לנקוט צעדים מיוחדים, כמו להיכנס להסגר או להיבדק אצל הרופא. "אני לא יכול לשנות את אורח חיי בגלל הסיכוי הקטן שאולי נדבקתי, וגם משרד הבריאות לא דורש זאת", אומר יואל מירושלים. "אבל אלך מיד לרופא אם ארגיש לא טוב. לפעמים פשוט אסור לקחת סיכונים". את רגב, איש היי-טק מהמרכז, מטרידה בעיה אחרת לגמרי: "רציתי להראות שאני גבר וסיפרתי לאשתי שלא חבשתי את המסכה", הוא אומר בחיוך. "ועכשיו היא הודיעה לי שהיא לא מתכוונת להתנשק איתי לפחות שבועיים. היא בדרך-כלל עומדת באיומים שלה, וזה אומר שאני בצרות".

רינה ויוסף קרנץ מתל-אביב קיצרו את החופשה שלהם בהונג-קונג בגלל המחלה. "זו תחושה לא נעימה, כי יצאנו כדי לנוח ונאלצנו לחזור", נאנחת רינה. "אבל טוב להיות בארץ, כנראה שלמרות הכל באמת הכי בטוח כאן בישראל".

כמה נוסעים חרדים שהגיעו בטיסה מסבירים: "אנחנו שמים בעיקר את מבטחנו בה', ולכן אין ממה לחשוש". מיד אחר כך גם הם שולפים בחיוך את המסכות שהחזיקו בכיס: "מצד שני, לא יזיק לגבות את עצמנו גם בעזרים נוספים".

 

ממתינים שתוכרז חזרה לשיגרה

 

כמעט כל נוסעי הטיסה מתכננים לחזור בעתיד הקרוב להונג-קונג. "זה מקום שמתאהבים בו וכיף לחזור אליו", הסבירו התיירים שבהם. גם אנשי העסקים הודיעו שהנגיף המסתורי לא מפחיד אותם. "אולי אחליט להמתין כמה שבועות לפני שאסע שוב למזרח", מסביר יואל, "אבל אני לא יכול לעצור את העסקים שלי בגלל זה". ורונה מוסיפה: "בעלי נשאר שם, ולא יעלה על הדעת שלא נחזור. ברגע שהעניינים יירגעו, אנחנו על המטוס בחזרה".