סינגלים חדשים: 5 אופציות

ניר אשר ויגר על החדשים של דודו טסה, יהודה פוליקר, אבי בניון, מיקי גבריאלוב וג'נגו

 

דודו טסה - אני רץ (הד ארצי)

 

תראו מה שהטלוויזיה עושה לקריירה של אנשים. דודו טסה, רק בן 26, וכבר הספיק להיות סוג של ילד פלא ים-תיכוני, להיות חבר בלהקת "נאש דידאן" שהוציאה שלושה אלבומים, לנגן עם רמי וריטה, לאה שבת, אייל גולן להוציא אלבום סולו ראשון (משנת 2000), וכל זאת בלי שלמישהו מחוץ לקהילה הקטנה והגועשת של המוזיקה הישראלית, יהיה באמת מושג במי מדובר.

"מתוך בחירה" הוא שם אלבומו החדש. השנתיים בהם ביקר מדי ערב בסלון של (כמעט) כולנו, על תקן "הגיטריסט הקרח מהתוכנית של "יצפאן", אולי לא מבטיחות מכירות ענק, אבל בטוח שהפעם יקבל קצת יותר תשומת לב מצד הקהל. אז אפשר לדון בכובד ראש בהשפעתה של המדיה על האמנות, אבל כאן מתעסקים במוזיקה, ובתחום הזה טסה מוכיח שתשומת הלב ראויה.

"אני רץ", הסינגל האחרון והמוצלח ביותר מבין אלה שיצאו לרדיו מהאלבום, מציג מוזיקאי רב השראה וגיטריסט מחונן, שמחזיר למוזיקה הישראלית הרבה מהחום והפשטות שכל כך חסרים לה בזמן האחרון. ההפקה כאן דלה במתכוון, רזה וחטובה, כל כולה נשענת על הנגינה הזורמת והאנרגטית שמפיק טסה מהגיטרה שלו. מתחילת השיר ועד סופו שומעים בעיקר גיטרה, למרות התמיכה המתבקשת של תופים, באס וקצת קלידים שמספקים את הנפח הדרוש. מה שמשדרג את השיר ליצירה הרבה יותר מעניינת ורבת מחשבה הוא חליל הצד הנפלא של אמיר גבירצמן, שקיבל כאן רשות לעשות מה שהוא רוצה בלי מגבלות "אמנותיות" של מפיק או ומעבד, והנגינה שלו מתפתלת ומאלתרת, מין שריקה חייכנית ומתמשכת שהופכת את השיר לכיף גדול. הוא מתכתב באינטליגנטיות וברגישות עם הגיטרה (האינטילגנטית והרגישה לא פחות) של טסה לאורך כל השיר, ולקראת הסוף הסולו שלו מוכיח כמה מתאים ותורם החליל לרוק'נרול. התוצאה היא שיר "פולקי", מאד ישראלי בזכות המלים והשירה הכל-כך מקומית ולבבית של טסה, ויחד עם זאת מביא איתו אנרגיות וניחוחות של פולק-רוק אמריקאי רענן מפעם.

רק תלונה אחת – אמנם כותרת השיר היא "אני רץ", וגם בטקסט עצמו מתוודה הזמר "אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע", ובכל זאת – למה כל כך קצר? לא עוברות שלוש דקות וכבר נגמר השיר, משאיר הרבה טעם לעוד. לאן אתה רץ, דודו?

ציון: 8.5

 

יהודה פוליקר - על גג העולם (NMC)

 

יהודה פוליקר על גג העולם כבר כמה שנים. האוסף החדש שלו, שיוצא בימים אלה, הוא הזדמנות מצוינת להיזכר כמה מוכשר האיש. בכל סגנון שנגע בו, מההתחלה הרוקיסטית עם "בנזין", דרך התקופה היוונית הסוחפת ועד לניצחון הגדול של השילוב בין המוזיקה לטקסטים המרגשים והנכונים כל כך של "איך קוראים לאהבה שלי". האהבה הגדולה שפוליקר מקבל מהקהל הייתה תמיד הוכחה ניצחת לכך שהאוזן הישראלית מסוגלת להימשך גם אחרי מוזיקה חכמה ולא רק להיסחף אחרי פאתוס חלול-לרוב מבית מדרשם של רמי וריטה. אלא מה, שכנראה שם למעלה אוויר הפסגות דליל מאד, ובמקום להכתיר את האוסף בעוד סינגל חדש ומנצח, יריית פתיחה להמשך קריירה מוצלחת לא פחות, "על גג העולם" הוא שיר חסר לב וחיוור, שמעלה את החשש שהקיפאון בצמרת דבק אפילו ביוד'לה.

השיר מתסכל. העייפות מבצבצת מהשירה של פוליקר, הלחן החיוור והעיבוד וההפקה סתמיים ונפוחים בלי שום סיבה. מי שיקשיב טוב ישמע קצת בוזוקי משמח מאחורי ההפקה הכבדה והחונקת, ועדיין, כשחתומים על השיר שני קלידנים ועוד שלושה "מתכנתים", הקרירות הנושבת ממנו כמעט מובטחת. פתאום, בהאזנה מרוכזת, מתברר שבעצם אין כאן הרבה הבדל מההפקה והעיבוד של, למשל, השיר "ג'ינג'י" מאלבומו האחרון של פוליקר. לכן חוסר היכולת לרגש נופל, לא פחות, גם על כתפיו של יעקב גלעד, האחראי למילים. הטקסט המהורהר-פילוסופי-עכשיו ("בלי אייטולות, בלי גנרלים") נשמע פשוט כמו העתק חיוור לטקסטים מהאלבום ההוא, ובכלל מוסיף להרגשה שכבר שמענו את זה. נראה שבמקום להתאמץ ולהפתיע בחרו גלעד ופוליקר להגיש מנה יבשה ומחוממת במיקרו שרק בטעות לא נכנסה ל"איך קוראים לאהבה שלי". מאמן רבגוני כל כך היה אפשר לצפות לקצת יותר, והרושם שהשיר משאיר אחריו מתבטא בצורה מכאיבה בביטוי האלים והצורם, הכל כך לא מתאים לגלעד המוקפד בדרך כלל, "למה מה קרה". בסרט הזה כבר היינו.

ציון: 6

 

אבי בניון - הולכת לאיבוד (הד ארצי)

 

כמה עובדות: אבי בניון הוא אחיו הצעיר של עמיר בניון. הוא ניגן באלבומים המופלאים של אחיו, וב"הולכת לאיבוד", שיר הבכורה מתוך אלבום הבכורה של בניון ג'וניור, תורם האח הגדול מילים וקולות ומסייע בעיבוד. אבי קיבל גם את הגוונים הקוליים המרתקים של אחיו, והנה מכל העובדות האלה נולד שיר שנשמע כמעט כמו רצועה מאלבום חדש של עמיר בניון.

אבל לאח הקטן יש עוד לאן להתקדם, והדגש הוא עדיין על ה"כמעט". השירה של אבי עוד חסרה מהעוצמה והמורכבות של זו של אחיו, ובשיר הזה היא קצת נבלעת מאחורי מה שמכונה בקרדיטים בשם המתכתי כל כך "פרוגרמינג". השירה של האחים בניון, והעוד והגיטרות הנפלאות של אבי, הושלכו לתוך מחשבים כדי לקבל קצת טאץ' אלקטרוני, והתוצאה אכן מעניינת בהתחלה, אבל פוגעת בחום וברגש הנובעים מהשיר, והופכת אותו למשעמם ולא מרגש די מהר. אולי לזאת הייתה הכוונה ב"הולכת לאיבוד"?

יש כאן הרבה הבטחה, בעיקר בשירה ובלחן, אבל אולי בפעם הבאה כדאי שהיד על הכפתורים תהיה קלה יותר. בכל מקרה, תמיד משמחת הופעתו של אומן חדש מבית המדרש של עמיר בניון, גם אם כאן הכל נשאר במשפחה.

ציון: 7

 

מיקי גבריאלוב - לכלוכית (פונוקול)

 

"בין שני עולמות" הוא שם אלבומו החדש של מיקי גבריאלוב, הראשון מזה שש שנים, שם מוצלח במיוחד לתיאור קריירה מוזיקלית שראשיתה בימי הרוק המהפכניים של ה"צ'רצ'ילים" ובגרותה המאוחרת והמפתיעה בתקופה הטורקית של שנות ה-90. למרות השינויים הבלתי צפויים שאפיינו את חייו המוזיקליים של גבריאלוב, תמיד היה שם כשרון גדול, הרבה רגישות ובעיקר רצון לעשות את המוזיקה הטובה ביותר בלי להתחנף לאף אחד.

כל אלה, כמה משמח, ניכרים גם ב"לכלוכית", השיר הפותח את האלבום החדש. זה מתחיל מהבחירה האמיצה בשיר הארוך והמורכב של לאה גולדברג, שמקבל את כל תשומת הלב והכבוד המגיעים למשוררת הענקית הזאת, מה שהופך את השיר ליצירה בת יותר מחמש וחצי דקות, דבר שהוא בגדר טאבו ממש ברדיו הישראלי המכור לשירים של זבנג וגמרנו. חיפזון אין בשיר הזה, שהולך ונבנה לאט לאט, מובל על ידי השירה המרגשת והכנה של גבריאלוב ושל בתו שירה, שמגלה כאן כישורי שירה והפנמת טקסט גבוהים במיוחד. האווירה המלנכולית והדרמטית כל כך ("צל שחור, צל ימי עבר") מלווה כאן בפאתוס ים תיכוני וקורע לב, הרבה הודות לגיטרות של נעם גבריאלוב (עוד צאצא מוצלח) וסינגולדה, כמובן, ולכינור המרטיט של סניה קרויטר.

הכנות המאופקת בשירה של הצמד גבריאלוב מונעת מהפאתוס הזה להפוך למביך, והשיר מצליח להישאר מרגש ואמיתי לכל אורכו, בלי תעלולי עיבודים והפקה מיותרים או הפתעות אלקטרוניות למינהן. זה שיר "קטן", למרות אורכו הבלתי שגרתי לסינגל, מקסים ומרגש, שמוכיח שיש כשרונות שיכולים לבטא את עצמם כמעט בכל סוג של מוזיקה, וכבונוס מגלה גם זמרת מבטיחה.

ציון: 8

 

ג'נגו - תברח מכאן (פאסט מיוזיק)

 

מותו בטרם עת של הלייבל הירושלמי החשוב "פאקט" עורר מחשבות נוגות על עתידם של אלה שממשיכים לנסות ולהיאבק בזרם הסוחף של המיינסטרים הישראלי. כמה חשוב ומשמח, דווקא בימים אלה, לציין את צאת "לנשום במים" אלבומו החדש של ג'נגו, מייסד "פאסט מיוזיק" (יחד עם אמיר שור), שממשיך להיות בית חם לאומנים מרתקים כמו מיכל קאהן ו"פאנקייק".

ג'נגו בחר ללכת בדרך קצת שונה מזו של חבריו להרכב המיתולוגי "תערובת אסקוט". בעוד שאמדורסקי הפך ליוצר אלקטרוני ולמפיק-על מבוקש, וקפלן הסתבך קצת עם עצמו ורק לאחרונה גילה את האור עם רוקנ'רול מתובל באלקטרוניקה, ג'נגו ממשיך לעשות מוזיקה אישית ופשוטה, נטולת הפקה מסובכת או שלל נגנים ויועצים מוזיקליים. "תברח מכאן", השיר הפותח את האלבום, נשמע במתכוון כאילו הוקלט בחדר קטן ואינטימי, ושומעים שג'נגו נשמע שם לבד, מנגן בעצמו על הכלים (המועטים מאד, מין רוק גיטרות-בס-תופים בסיסי וקלאסי). השיר הזה הוא 100% ג'נגו, וזה מתבטא גם בדיאלוג המקסים בין הגיטרה לשירה, ובכנות הישירה והאינטימית של הטקסט. השיר נשמע מדויק ומהודק להפליא, רוק פשוט ולא מתחכם, ובעיקר לא מחביא את השירה והנגינה מאחורי מסך של טכנאים. אז אפשר לשמוע את האצבעות של ג'נגו מחליפות אקורדים בגיטרה, ורוח ה"אנפלגד" המקסימה נשמעת ממקומות אחרים, ממש לא קשורה לעולם המוזיקלי הישראלי של ימינו, ולמרות ובזכות כל זה מדובר בשיר עברי, ישראלי ואמיתי במיוחד. "לזרוק אבנים על השיטה" שר ג'נגו מתישהו באמצע השיר, וטוב שמישהו עוד עושה את זה בארץ, במיוחד אם מדובר ביוצר מוכשר שכזה.

ציון: 8