הכניסיני תחת כנפך

אנה וגנר נזכרת בארוחת ליל סדר שנערכה על גבי שטיח והמשיכה בין גלי הים, בהיפי אנרכיסט, באיגואנה, שלא ברור אם הכניסה הביתה חמץ, ובעוף שאת הרוטב שלו אפשר ללקק מכל מקום. סיפור כמעט אמיתי לערב פסח (כולל המתכון לעוף)

הבחור היה היפי, אנרכיסט, שוחר שלום, מוזיקאי ויחף. התאהבתי בו מיד. ההורים שלי, צריך לומר, לא היו שותפים להתלהבות. במבט לאחור אני די מבינה אותם, אבל כשאת בת 19 ומביטה לאחור, כל מה שאת רואה הוא את חדר הילדים שזה עתה התחמקת ממנו, וכשאת בת 19 ומביטה בעצמך, ברור לך שאת כבר יודעת הכל, ושאיש בעולם אינו מבין זאת. כך שכאשר ביאטריס אמרה, "זה או אנחנו או הוא", אמרתי לה מיד וברור שהוא, וחזרתי על כך באוזניו של גרגורי ההמום, שניסה לרכך ולפשר מעט בקו הטלפון הרעשני, בשיחה איתו מבסיס צבאי אי-שם ליד ראש העין.

הגם שהימים היו ימי ראשית אביב, כפות הידיים שלי הזיעו קשות. לא בכל יום ילדה טובה מוותרת על הוריה, ולא בכל יום היא נבעטת משולחן סדר הפסח המשפחתי, אבל זה בדיוק מה שאירע לי.

הבחור, שכל רכושו בעולם היה זוג אופניים, תרמיל ובו מגוון שרוואלים וגיטרה - קטף לי חרציות בתור פיצוי והזמין אותי להפגנה שקטה נגד עקירת עצי זית ליד אל-בירה. חשבתי שהוא מקסים ומדהים, וכבר פינטזתי על הקומונה שנייסד ביחד, שבה יחיו המון יחפים שוחרי שלום, בנים נטולי אלימות ובנות נטולות חזיות. כשנייסד אותה, כך ידעתי, אפשוט מדים ואתמסר לחדוות המטבח האורגני בעוד הוא מנגן שירי מחאה בשלושה אקורדים, וביחד נעשה שלום עולמי.

אבל כשזמן-התזזית של טרם-סדר הלך והתקרב, כשהרחובות נמלאו שאון חבטת שטיחים והמדרכות טבלו במי ספונג'ה והרדיו השמיע מחרוזות שירי אביב - ככה היה מקובל בסוף שנות השבעים - היכה בי משהו, מין עצב מהול באשם כבד, רגש שרק הורים יודעים לחולל בילדיהם, אפילו הם בני 19 ויודעים הכל.

לכבוד הבחור נהייתי גם אני אנרכיסטית, וידעתי לטעון בלהט שהמשפחה הגרעינית היא מוסד מדכא, אבל איכשהו זה לא התקשר לי לקניידלעך האווריריים של אבא שלי, לכלי הפסח שלכל אחד מהם היה קיום משלו בסיפור משפחתי ארוך, לזכרונות מאי-שם שעלו כל שנה, אחרי הכוס השלישית.

יכולתי לשמוע באוזני-רוחי את אמא מדווחת שוב כיצד בבית של סבתא שלה, בהתקרב המועד הקובע, היו מלבישים גרביים קטנות על רגליהם של החתולים, כדי שחלילה וחס לא יכניסו חמץ הביתה. משום מה רציתי לשמוע זאת שוב.

באיחור מסויים הבין הבחור שאני עצובה קצת ונעלם לשלושה ימים. הוא השאיר לי פתק בו כתב שהוא לא יכול לעמוד במועקה שלי. ויום לפני הסדר, בערך בארבע בבוקר, כשאני כבר מתכננת את שיחות הכניעה עם ההורים, שמעתי את קולו מבעד לדלת, והוא אמר - הבאתי לך מתנות.

דירה שכורה במונטיפיורי (אחד אחד הם שאלו אם אפשר להישאר)

הם היו שלושה. נערה ושני נערים עטויים שחור, מסופרים בשלל צבעי פאנק זרחניים, צעירים אך מעט ממני ומן הבחור, וכולם היו זקוקים למקלחת בדחיפות. את אוזניה של שירלי עיטרו שבע סיכות ביטחון, שלוש בתנוך שמאל וארבע בימין. באף, תודה לאל, שכנה רק אחת. יואב התהדר בטייטס צמודים מתחת למגפיים פעורי חרטום, והוא עירסל איגואנה בין זרועותיו החיוורות. חגי לא הוציא מילה מהפה, והבחור הסביר: "המרד שלו מתבטא בשתיקה. דיבורים זה נורא בורגני".

כולם ברחו מבתים א-יו-מים, כהגדרתם, והבחור מצא אותם רועדים מקור בחוף זיקים. לכבודו, ובגלל העצב שלי, אימצתי אותם מיד וגם הצלחתי לשכנע אותם שנעשה ליל סדר, אבל ממש לא כמו בבתים האיומים. "סדר של יתומים", צהלה שירלי, ואני החוורתי: אצלי בבית לא היה מקובל לייחל בקול רם למותם של ההורים. התמקדתי בצורכי התזונה של האיגואנה.

בבוקר הסדר כולם ישנו על השטיח בסלון של הדירה השכורה הזעירה שחלקתי עם הבחור, וכשביקשתי לחבוט בשטיח הם עברו בלי תלונה למיטה שלנו, כל ארבעתם - הפאנקיסטים והבחור. משולי השטיח ניערתי את האיגואנה והלכתי לבשל.

אינני יודעת מה היה באוויר באותו אביב, אבל לקראת הצהריים הבית התמלא בנפשות עצובות מן הבסיס שלי. מן המטבח הגמדי כבר עלה ניחוחו של מרק עוף, שתכננתי להגיש אותו בצורה לגמרי אנרכיסטית, ורוד בניחוח עגבניות שרי וקניידלעך ירוקים, ואחד אחד ובביישנות הם שאלו אם אפשר להישאר. לא היה גבול לשמחתי: הנה, הקומונה שלנו קמה ומתייסדת לה. עוד מעט, כשיתעוררו הפאנקיסטים ואהובי, אמצא לכולם טישירטים עם סמלי שלום במקום המדים המדכאים.

צריך לומר שהייתי תפרנית גמורה, כי הסידור הזה של או אנחנו או הוא כלל גם סנקציות כלכליות חמורות, אבל כשאת בת 19, מבשלת ומורדת כאחד, זה נראה לך נורא רומנטי. וכך תכננתי ארוחת סדר על השטיח, עם טס גדול ויפה מלא עוף וצנוברים וסומאק, שקניתי בהפגנה ליד אל-בירה וטעמתי על קצה הלשון: זה היה חמוץ ומעורר ומלא בתחושת שחרור: מן המטבח של אבא, מן הקיום שלי כילדה טובה.

עם זאת, מצאתי את עצמי תוהה האם האיגואנה מכניסה חמץ הביתה או לא.

על השטיח (מצידי שכולם יאהבו את כולם)

החבר'ה מהבסיס ניסו כמיטב יכולתם לעזור, אבל העצבות איכשהו דבקה גם בהם, כך שהם נשלחו אחד אחד להביא בוסקה. בוסקה זה נוזל מתוק, תוסס ומבחיל שמתחזה ליין, וזה היה הבון-טון של סוף שנות השבעים. לא ידענו שאנחנו עדיין לא יודעים לשתות כראוי. חמש נפשות, שלושה בקבוקים - וכבר נהייתה בחלל הבית עליצות משונה.

כשהבחור התעורר והוציא מתרמילו עוד שני בקבוקי וודקה, היתה שמחתנו שלמה. יואב ניסה להשקות את האיגואנה. החבר'ה מהבסיס הביטו בשירלי באי אמון גמור, וכפתרון זמני הוחלט שהיא מוזרה אבל, מדליקה כזאת? חגי שתק.

במקום לקרוא הגדה של פסח כמו בורגנים, הודיע הבחור שאנחנו נדבר על חירות אמיתית, שזה חירות של הנפש אבל גם של הגוף, כמובן. כבר ישבנו בשיכול רגליים על השטיח, כבר היינו שתויים, כבר בצענו פיסות עוף בידיים והסענו אותן זה לפיו של זה בצהלה גדולה, כבר אירע שמישהו מהחבורה ליקק לי את האצבע כי הרוטב של העוף יצא נורא טעים, ומה אכפת לי אם ידו של הבחור מטפסת במעלה גבה של שירלי והיא מגיבה באדישות מוחלטת? מצידי, שכולם יאהבו את כולם.

אבל לאן נוליך את כל תחושת החירות הזאת, שאל הבחור את האוויר שבין השטיח לתקרה, ומיד ידע מה עושים: צריך ללכת לים. ליתר דיוק, לחוף רידינג. "קר", צייצתי. מנסיון החיים העשיר שלו הבחור ידע שאי-בזה בין הארובה המאיימת של הממסד לבין קו המים, יש איזור ובו זרמים חמים שמגיעים מן הגנרטור, או הטרנספורמטור, או מה שזה לא יהיה.

חוף רידינג ( אורגיה במים? אתה רוצה שנמות מדלקת ריאות?)

נדמה לי שהיינו הנפשות הכי צבעוניות שפסעו באותו לילה בדיצה ובצהלה אל החוף. אפילו בלי האיגואנה, שנשארה בבית, אפילו עם חגי השותק לגמרי. על קו המים עמדנו כמה דקות, מחובקים בדבוקה משונה ולא לגמרי יציבה, וידו של הבחור חיפשה כעת את קרסי החזייה שלי. פתאום, מתוך ערפילי הבוסקה והוודקה, נזכרתי שאין לנו בגדי ים. אבל זה בדיוק מה שרצה הבחור: שנתפשט כולנו מכבלי הביגוד הבורגני ויאללה, לתוך המים. ושם נעשה אהבה. נשמתי נשימה עמוקה, הארובה של רידינג חגה מעל ראשי, ואמרתי לעצמי שכך נראית חירות אמיתית, ובאמת אין לי ברירה אם אני אוהבת אותו.

שניים מבני הבסיס שלי היו עסוקים בנסיונות די כושלים לנשק את שירלי, אחד החזיק בידו של יואב והתלחשש עמו בצחקוקים, ואחת שתקה עם חגי, או על חגי - כבר לא היה כל כך ברור בחושך. הבחור התפשט בזריזות וטען שקר לו, ושכולנו צריכים להיכנס איתו למים בשביל חירות הגוף, אבל אני גוננתי על החזייה שלי כשגרר אותי איתו, ופתאום שמעתי קול לא מוכר - זה היה חגי שהחליט לשבור את תענית השתיקה שלו - "תגיד, השתגעת? אורגיה? בתוך המים? רוצה שכולנו נמות מדלקת ריאות?"

הבחור שכשך קצת והתריס: "יש לך נשמה מרובעת", וחגי פרץ בצחוק פעמוני, חף מכל עלבון או איבה, ואמר, "יאללה יואב, שירלי, נחזור לקחת את האיגואנה והביתה. למי יש כסף למונית?"

הבחור התעקש להישאר בים, אבל אף אחד לא רצה להישאר איתו. גם אני לא. היה לי תירוץ: צריך לפתוח להם את הבית. הבטחתי שאחזור.

האיגואנה נמנמה בתוך הטס של העוף. ניגבתי אותה משאריות של רוטב ולחשתי לה, "פסח כשר ושמח שיהיה לך", ונפרדתי מן המתנות בלי טרוניה.

החבר'ה מהבסיס, יברך אותם האל, התעשתו ועזרו לשטוף כלים. "בורגנים", אמר הבחור שחזר מן הים, לבדו ומבואס לגמרי. הבורגנית הלכה לעשות לו תה חם עם הרבה לימון, כי חירות זה נחמד אבל אנרכיסטים מצוננים זה פאתטי.

בסופו של דבר הלכו גם החבר'ה מהבסיס לחפש מוניות וחזרו הביתה, לא לפני שארגנו לעצמם סיפורי כיסוי על כוננות לא צפויה. נותרתי לבדי עם הבחור. "את ממש לא משוחררת ובכלל לא מוכנה לחיי קומונה", נזף בי. "אני חושב שצריך להיפרד כדי שתוכלי לעבוד על הקארמה שלך ואז נראה".

הייתי עייפה מכדי להתווכח איתו כשצרר את תרמילו והגיטרה שלו והבטיח שיחזור לקחת את האופניים ונבלע באופק חיוור, רווי דרורים מצייצים של הבוקר שאחרי הסדר. לא ראיתי אותו מאז. האופניים החלידו במחסן עד שהושלכו לפח.

על מדרכה בפאריס (אותן עיניים, אבל על מה מדברים?)

לפני חמש שנים, ברחוב ריבולי בפאריס, ראיתי את העיניים של הבחור. כל היתר היה לחלוטין לא מוכר, אבל הייתי בטוחה שאני לא טועה בזיהוי. קראתי בשמו והצגתי את עצמי והוא נורא שמח וחיבק אותי בעוז, ודשי חליפת הארמאני שלו הדיפו מי גילוח יוקרתיים. התיישבנו לשתות בבית-קפה על גדת הסיין, ואני סקרתי את חורבות-פניו בתמיהה, ושמעתי בהשתאות על עסקי הנדלן שלו באי מרטיניק, על השלושים ושבעה אחוז שיש לו במניות של חברת תעופה מקומית שהוא עושה עליה השתלטות עויינת, על שירלי - כן, שירלי - שהוא קנה לה זכיונות של חמש חנויות תכשיטים, אחת לרגל לידתו של כל ילד.

בתוך רבע שעה נגמרו לנו נושאי השיחה לגמרי, ואז הוא שאל, קצת בחיישנות, קצת במבט נואש, אם אני זוכרת את הימים הטובים שלנו. "בטח", אמרתי לו וחייכתי באומץ.

"זוכרת את האורגיה שעשינו בפסח? אח, אח, איך היינו צעירים".

הבטתי בקמטים, בעניבת המשי, בצדעיים האפורים, בשעון קארטייה מזהב על פרק היד, בטבעת היהלום הזורחת על אצבעו - בטח מאחת החנויות של שירלי - ונשמתי נשימה עמוקה. "אורגיה מדהימה", אמרתי לו. "איך אפשר לשכוח".

על הטס הכי יפה שיש: מסחאן (סוג של עוף אפוי)

כיוון שלא שכחתי, הנה מסחאן, רווי בטעם חמצמץ נעים של אביב ושל חירות, שאפשר להניח על מצע של מצה במקום על פיתה, ואפשר וגם רצוי לאכול בידיים כי כך יותר טעים. ולא, לא מוכרחים לריב עם ההורים לכבודו.

שנצא לקניות?

נחזור הביתה עם עוף טרי אחד, גדול ויפה, שלושה בצלים יבשים גדולים ויפים אף הם, בערך כוס של שמן זית משובח, שלוש כפות סומאק - ותיזהרו מפני הסומאק שכל כולו מלח לימון וצבע סגול, ותקנו אותו בחנות תבלינים טובה - ובאותה חנות תרכשו גם מאה גרם צנוברים.

חוץ מזה, צריך מצות, שתי שיני שום, מלח, פלפל, בערך 3/4 כוס שמן זית, מים, מחבת, תבנית שטוחה של תנור וטס יפה, להניח עליו את המוצר המוגמר.

מפשילים שרוולים וכך עושים:

בסכין שף גדולה וחדה חותכים את העוף מצד החזה, כך שאפשר יהיה לפרוש אותו משוטח על גבי תבנית - או שפשוט חוצים אותו לשנים, לאורך.

מועכים שן שום, מערבבים בקערה קטנה שליש כוס שמן זית, שום, פלפל וסומאק ומושחים את בשר העוף מכל עבר. מניחים לו להירגע מן הטראומה כרבע שעה, ובזמן הזה משחימים בשמן זית את הבצלים שחתכנו לטבעות יפות. מוציאים מן המחבת במרית מחוררת ומניחים בצד.

בשלב זה מחממים תנור לטמפרטורה של 220 מעלות צלזיוס.

אל השמן שנותר במחבת משליכים את הצנוברים ומטגנים-מערבבים כדקותיים עד שלוש, רק כדי שישחימו יפה. זה לא הזמן לבהייה מאורגנת בקורי עכביש, כי צנוברים נשרפים במהירות.

עכשיו תורו של העוף להיכנס למחבת שהוספנו לה שמן. מטגנים אותו על להבה בינונית מכל עבריו, עד שהוא משחים יפה. מוציאים, מניחים בתבנית השטוחה, מזליפים ממעל עוד קצת שמן זית ושולחים לאפייה באמצע התנור. אחרי 15 דקות מורידים את החום ל-200 מעלות וכך אופים עוד 45 דקות, ובסך הכל - שעה.

ועכשיו נרכיב: על הטס היפה שלנו נניח חמש מצות, מסודרות כך שיתקבל מין כוכב משונה עם זיזים. עליהן נניח את העוף או את חלקי העוף, מעל לכל זה את טבעות הבצל ומעליהן נפזר צנוברים. ומעל לכל - נטפטף את הנוזלים שהצטברו בתבנית של העוף. אם הם התמצקו, השחימו ונדבקו לקרקעית התבנית - נשחרר אותם בעזרת 1/2 כוס מים רותחים וגירוד נמרץ במרית עץ. הנוזלים ייספגו במצה ויעשו לנו מאוד מאוד נעים בפה.

על המחבת הכי רצינית בבית (גם כשר וגם שמח, גם חירות וגם מסורת)

לנועזים שביניכם, אלה שמוכנים למרוד בכל מסורת: יודעים לעשות מצה-בריי, הלא היא מצה מטוגנת? נסו לעשות אחת גדולה ושטוחה במחבת הכי רצינית שיש בבית, ובטרם העשייה הוסיפו לעיסה חופן של עלי זעתר טריים. כשהלביבת-מצה כבר שחומה ומטוגנת היטב, מניחים אותה על הטס ומעליה - העוף ואביזריו. גם כשר וגם שמח, גם מזרח וגם מערב, גם חירות וגם מסורת. והכי חשוב: בלי איגואנות.