חילוקי הדעות בין השפם של פרץ לעניבה של שטרית רלוונטיים רק לכותרות העיתונים של היום ומחר, שכותרת המשנה שלהם תבשר אולי על עוד מתאבד שהוא קורבן המצב הכלכלי. אך מעבר לכותרות, לאייטמים המצטלמים היטב ולעיתונאים הכלכליים הזוכים לעדנה בתקופות שפל כאלה, צריך שמכל מחלוקת ייצא מסר ערכי וחברתי בקול רם, צלול וברור: התאבדות היא לא אופציה. התאבדות אינה דרך לגיטימית להתמודדות עם שום סוג של קושי או מצוקה. התאבדות היא דרכם של תשושי נפש, תבוסתנים, כאלה שאתגרי החיים מותנים אצלם מראש בדרגות קושי ההולמות את אי-יכולתם.
גם הנטייה לראות את מעשהו של המתאבד כמעשה של שמירה על כבודו האבוד היא מעוותת ומסוכנת. אין שום הבדל בין אם ה"כבוד" נגזל בשרירות לב של בנק, של חברת חשמל, או של מי שתפס למישהו את המקום בחנייה. כי הרי גם אז, בשם הכבוד הרמוס, אפשר להרוג אותו. גם התאבדות היא סוג של רצח.
"המצב הכלכלי" הוא מצב בלתי נסבל לרבים וטובים בישראל. לא מדובר בצמצום מינורי של ההכנסה המשפחתית, אלא בקריסה טוטאלית של היכולת להתפרנס, ללכת למכולת ולהרים את הראש. ודווקא מי שהעבודה היא דרך חייו, וההליכה אל משרדי התעסוקה והביטוח הלאומי זרים לו ואין הוא חפץ בהכרות עימם, נפגע קשה יותר. פעם אחת בגלל הפרנסה ופעם שנייה בגלל התרסקות השקפת העולם הבסיסית שלו אל אובדן דרך וריק. אך עם כל האמפתיה, ועל אף הכעס, התסכול, הכאב והצער, יש לדחות בשאט נפש ובנחרצות את הפתרון הקל, האגואיסטי, האולטימטיבי.
ואם נחליט, כחברה פסבדו-חומלת, לאפשר לכותרות העיתונים לתעתע בנו ולקבע בתודעתנו הקולקטיבית ש"המצב" הוא עילה מספקת להתאבדויות, כדאי שנדע ש"המצב הכלכלי" הוא לא "המצב" היחיד שפתרון כזה רובץ לפתחו. בחייו של כל אחד מאתנו יש "מצבים" קשים כאלה של אובדן דרך, התנפצות השקפות עולם, ייסורי התבגרות, מחלות סופניות או התמודדויות כלכליות ואחרות, ברמות בלתי נסבלות בעליל. ואז מה? עד כמה חלחל בנו המסר שהתאבדות היא אופציה? אמנם רק בקצה, בסוף הדרך, אבל אלטרנטיבה בין אלטרנטיבות. ואם לא טרחנו להוקיע את האפשרות הזאת, באופן מיידי וברור, ונטינו להתייחס אליה ב"הבנה", ב"אמפתיה" או ב"רחמים" העברנו את המסר הנורא הזה הלאה. ואמנם, כמו בהרבה דברים רעים, יש גם בזה משהו "מדבק".
השפם של פרץ מצטלם היטב כשברקע הדי אקדחים עשנים, אבל הוא צריך להיות ראש וראשון למתנערים משימוש כלשהו בלחץ המתאבדים. כל האלטרנטיבות האחרות למאבק בלתי מתפשר פתוחות בפניו, ועליו לחזק את גייסותיו, להראות להם את הדרכים הפתוחות בפניהם ולהנהיג אותם לאורן. לצורך זה עליו לזנוח את הציניות והמשחק התקשורתי עם האוצר, ולמלא את תפקידו באמונה.