יש משהו כוחני, אלים, כמעט לא שפוי, בגל ההיסטריה של עדת המעריצים שמלווה את כוכבי "המורדים" בכל אשר יפנו בארץ-ישראל. בנחמין רוחס, אחד הנערים המככבים בסדרה, אמר כי מעולם לא נתקל ב"דבר כזה". והוא מתורגל בגילויי הערצה ובאהדה של בני נוער, ראה כבר עולם, הספיק כבר להישטף בגלי אהבה חונקים. עיניו היו מבוהלות כשדיבר. מבולבל ונבוך, הוא נזהר שלא לגנות את מיטיביו, את רוכשי הכרטיסים. אבל ניכר היה שלא הבינם, שלא דיבר את שפתם – ביותר מדרך אחת.
יש משהו מכמיר, נוגע ללב במפגן האמוֹק חסר הגבולות של אוהדי "המורדים". אפשר לרדד את הדיון בתופעה ולהסתפק בעוד הרהור על הדלות התרבותית שהנוער הישראלי סובל ממנה. אולם התייחסות זאת תחטא לאמת, ובעיקר תהיה לא-הוגנת כלפי עשרות אלפי הצעירים הישראלים שממתינים זה זמן רב לביקורם של גיבורי התרבות שלהם, מחכים לתורם לאבד שליטה לנוכח ההתממשות הפיזית של אליליהם.
האופן הקיצוני, הכמעט לא-נורמלי, שבו קיבלו בני הנוער הישראלים את גיבוריהם, הוא בעצם הזעקה שלהם לנורמליות. במדינה שבה נער בן 15 בחר לשים קץ לחייו רק לפני עשרה ימים בשל מציאות כלכלית בלתי-אפשרית, במדינה שבה מושגים כגון "כוננות", ו"איום לא קונבנציונלי", שלא לדבר על שגרת הטרור, הפכו לחלק מתבנית נוף היום-יום של המקום ושל אוכלוסייתו הצעירה, כל שמבקשים בני הנוער שלנו הוא את הזכות, ולו לרגע, להיות גם הם נורמלים, בדרכם הלא-נורמלית.
העובדה כי הצעירים הישראלים הריעו ל"מורדים" כפי שלא הריעו ולא יריעו לעולם לחיילי צה"ל, למשל, אינה מעידה על עולם ערכים משובש. היא מעידה דווקא על מצוקה. אובססיית האהדה ההיסטרית שפרצה מתוכם היא לא רק ביטוי לאסקפיזם, אלא גם סוג של מחאה שקטה – בדרך ביטוי רועשת מאוד – שכולה קריאה למקבלי-ההחלטות לשית לבם לא רק לזעקות המצוקה ולקריאות הסובלים, הברורות לאוזן והקורעות את הלב.
דווקא לנוכח תצוגת התכלית של הפנאטיות המאושרת, צריך שנטה אוזן לקריאת בני הנוער: זוהי הזעקה לנורמליות. זוהי התביעה שלהם להיות ככל העמים. בפרפרזה על יהודה עמיחי – מאחורי כל האושר הזה מסתתר עצב גדול. שמחתם המתנפלת והמדכדכת היא סימפטום נוסף של אותה מחלה כרונית הידועה בשם "המצב". רגע לפני שהיא מדבירה את שמחת החיים שלהם, הם מניפים אגרוף של צהלה מלא זעם ואימה אל מול פני אליליהם. אל מול פנינו.