עשר בבוקר בשמורת הבניאס, ביום שהחליט להחזיר את טעמו של החורף לגליל, והכל יפה עד שמתחשק לשיר בקול רם מעבר לשאונם של המים, מעבר להיסטוריה אפילו, ולשכוח שפעם היה כאן מקדש לאל פאן ואנשים ערכו רייבים, אם לא אורגיות של ממש, בצל עצי התאנה המשתפלים אל קו הזרם. ולשכוח – או לזכור - שמעבר לפינה יש עוד מקדש לאחת מנימפותיו של פאן, ושכאן העניק ישו את מפתחות השמים והארץ לפטרוס, ואף סבר כי זה מקום ראוי למרכז פולחני לנצרות, ושכאן יפה להלל, כמעט לגמרי מנותק מנופי ארץ ישראל, עשיר כל כך בצמחיה ובמים שנדמה שעשינו קפיצה קטנה לחו"ל.
אין כאן מבקרים
ואז מתברר פתאום שלא הכל כשורה. תחילה, שאון המים מפריע להכרה, ועצי הדולב והתאנים המופלאות ושיחי הפטל תופסים את תשומת הלב – והנה פתאום מבינים: אין כאן מבקרים כמעט. זה ודאי לא בגלל שעת הבוקר המוקדמת. עם ישראל ניחן בחוכמה, וביודעו כי בפסח כל עם ישראל מטייל, הוא מקדים את בואו ואת הפקקים. צפוף בכבישי הגליל כבר בשמונה ושלושים לפנות בוקר, כשאפילו הדרורים עדיין לא מחו את קורי השינה מעיניהם.
אז איפה כולם, אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי – והמים, ונימפת היער והאלים המתים לא ממש מסייעים בפתרון התעלומה. האם זה מפני שהבניאס אינו טבע שימושי – כלומר, חוץ מהתרוממות הרוח אין כאן מה שקרוי 'אטרקציות', רק יפה שבא לשיר? האם זה בשל השלטים האוסרים על העם לשבת ולאכול ליד הזרם, מפני הצורך לשמור על ניקיון מי הנחלים? האם זה מפני שמלאכת-המנגל לא תצלח כאן – או אולי צריך לחפש את הסיבה במרחק מה מן המים, ליד חניון הכניסה – ובעצם, בבודקה עם המחסום שמוביל לכניסה לשמורה?
ממנים את שימור הטבע
נדמה לי – ועוד מעט נבדוק אם צדקתי – שהתשובה נעוצה בדיוק שם. ב-23 שקל שיש לשלשל לידי הגובים של רשות שמורות הטבע כדי להיכנס. זה לא הרבה לנפש, אבל זה מתחיל להיות מוגזם למשפחה שלמה, גם אם יש הנחות לילדים. וזה מתחיל להיות מרגיז, כי רק נושאי כרטיס אשראי מסוג אחד זוכים להנחה – ואילו כרטיס אחר, פופולרי לא פחות, מזכה את בעליו רק ב"מצטערים". החיים אולי קצרים מכדי להתרגז על עשרה שקלים שירדו לטמיון, אבל כשמונופול הטבע הלאומי מפלה בין נושאי כרטיסי אשראי, יש בכך טעם רע שיכול ללוות את המבקר פנימה ולהציק לו בשאלה, למה עושים לו את זה.
אני מבינה היטב שרשות שמורות הטבע עושה כן עבודת שימור נפלאה, ואני מוקירה את מתכנני הנוף שהתערבו כאן כה יפה ובצורה מינורית מעוררת הערכה. שימור הטבע מפני אוהביו הוא מטרה נעלה, ומישהו – כלומר, אנחנו – צריך לממן את זה. אבל לא תמיד אפשר. במיוחד לא בימים של מיתון קשה, כשעל האהבה לנוף מעיבה האיבה למנהל הבנק.
מפל סער בחינם
חמש דקות של נסיעה משם, ואנחנו מגיעים אל התצפית היפהפיה למפלי סער. על ההר שממול, ברקע, חולשת מצודת נמרוד. השנה הגשומה הנהדרת צובעת את הגבעות בגוונים של אנגליה וויילס, ירוקים שנדמה כי לעולם לא נראה עוד כמוהם, עזים ומלאי חיים ורגעיים, כי עוד מעט הכל יצהיב.
ובינתיים, אני מוצאת שם את כל עם ישראל. אוטובוסים גודשים את החנייה ממול, שביל הגישה הצר מלא עד אפס מקום, בזאר-אוכל מאולתר כבר הוקם בכניסה, ואם אתם חובבי פיתות דרוזיות במחירים מופקעים, תוכלו למצוא כאן את מבוקשכם – עשר פיתות בארבעים שקלים, תאמינו או לא. ואיש אחד מוכר תפוחים אדמדמים מן הגולן ומצווח: "תפוח חרמון, מוסיף המון, משמין ומרזה, מזקיף כל חזה", וכבר יש פחי זבל עולים על גדותיהם ומאיימים להזרים ניילונים משומשים אל תוך המפל.
אבל איש אחר, גם הוא עמישראל, צועק שם: "מה בניאס, רחל? מה, השתגעת? לשלם על טבע"?
ומכאן שהכניסה לשביל הגישה למפל היא בחינם, ומכאן שנוהרים אליה. האיש שצעק לרחל טועה, כמובן. הטבע הישראלי הוא מוצר מתכלה, והוא יקר לתחזוקה, וצריך לשלם עליו. השאלה היא רק כמה ואיך, והאם תמיד צריך – או שרק ביום העצמאות אפשר לפתוח את שעריהן של חלק מן השמורות חינם אין כסף לכל דורש.
בינתיים, התוצאה של מעשה הגיוני-כשלעצמו כגביית תשלום תמורת השימוש בשמורה היא מופרכת לגמרי. השמורה ריקה ממטיילים. ליד השמורה, בטבע-בחינם, החיים שוקקים ונולדת מזבלה חדשה, מה שבכלל לא מוסיף לערכי הנוף המתכלים והולכים. וכמובן, הטבע-חינם מלא רעש והמולה וצפיפות. הטבע-בתשלום פסטורלי ושליו כי אין בו איש. רציתי לחזור לשאון המים של הבניאס, שבניגוד לשאונם של אנשים הוא מרגיע ונעים, אבל לא חזרתי. 23 שקל לנפש, פעמיים באותו יום עצמו, זה באמת מוגזם.