'הוא מת כמו כלב'. על מותו הטראגי של רץ מרתון

יעקב ציקורל, יו"ר אגודת הריצה הירושלמית למרחקים ארוכים, מבכה את מותו של אחמד חוסיין. רץ המרתון הבכיר בישראל, ששהה בארץ ב-5 השנים האחרונות לאחר שערק מהצבא האתיופי, מת בשבוע שעבר אחרי שנמצא מוטל ברחוב

אחמד חוסיין, בכיר רצי המרתון האתיופים בארץ, מת ביום חמישי שעבר בבית החולים שערי צדק בירושלים, שבוע אחרי שנמצא מוטל ברחוב, חולה ותשוש.

חוסיין, בן 31 במותו, רץ מחונן שניצח 3 פעמים במרתון טבריה, חי ב-5 השנים האחרונות בבדידות ובעליבות בירושלים, ופרנסתו האחרונה היתה כמנקה וכגוי של שבת בישיבה. לאתיופיה לא יכול היה לחזור בגלל גזר דין מוות שחיכה לו, ואילו אשתו וילדתו שנותרו באדיס אבבה לא יכלו להתאחד עמו כאן בכלל התנגדות משרד הפנים. "הוא חי כמו כלב ומת כמו כלב", אומר בכאב יעקב ציקורל, יו"ר אגודת הריצה הירושלמית למרחקים ארוכים, שניסתה לתמוך קצת בחוסיין.

"אפשר לומר שאספנו אותו מהרחוב", מספר רץ המרתון הירושלמי יורם איינר, בעלה של אתי איינר, אלופת ישראל במרתון. לפני שנה וחצי, נתקלו האיינרים בחוסיין שרץ ברחוב, הזמינו אותו להתאמן עימם באצטדיון ופה ושם אירחו אותו בביתם בערבי שבת. חוסיין, אתיופי מוסלמי, היה בעבר רץ מרתון בנבחרת אתיופיה וייצג אותה בתחרויות רבות ברחבי העולם. הוא זכה במרתון טבריה ב-1990, 1994 ו-1995. לפני שלוש שנים השתתף שוב במרתון טבריה ונשאר בארץ.

 

לא ראה את משפחתו 3 שנים

 

באתיופיה מקובל שהספורטאים שייכים לצבא, וחוסיין סבל מכך שבשלטון היו אנשי שבט טיגריי, בעוד שהוא השתייך לשבט אורומו. הוא סיפר שלפני אליפות אתיופיה באתלטיקה שברו לו חיילים טיגרים את הצלעות כדי שלא יוכל להתחרות. זמן מה אחר כך קיבל את ההזמנה להשתתף במרתון טבריה והחליט לנסוע למרות שהצבא לא אישר לו.

"אמרו לו, 'אם אתה חוזר אתה מת", מספר אמסלו סנאי, ישראלי ממוצא אתיופי שניסה לעזור לו לקבל מעמד תושב. "הוא נגע ללבי. הוא חשב שיוכל להיקלט בארץ בגלל שיש כאן הרבה אתיופים, ורצה לייצג את ישראל כספורטאי. קיוויתי שיעשה לנו שם במרתון. הצענו שבמקום אחמד יציג את עצמו בשם סיסאי – זה שם נוצרי – כי להיות מוסלמי בארץ לא טוב, וכך היה".

חוסיין הגיש בקשה להיקלט בארץ כפליט פוליטי, אבל העניין נסחב. לגרש אותו חזרה לאתיופיה לא יכלו בגלל הסכנה לחייו, ומצד שני הוא לא יכול היה לעבוד כאן באופן חוקי. הוא נאלץ לעבוד בניקיון ובשטיפת כלים במסעדות, ולבסוף הסתפק בעבודת דחק וניקיון בירושלים, שם השתמשו בו כגוי של שבת.

מכריו המעטים הבינו שלא מתייחסים אליו יפה, אבל הוא היה מופנם וסגור מאוד ומיעט לשתף במצוקותיו. הם ידעו שקשה לו בגלל אשתו ובתו, אותן לא ראה 3 שנים ולא ידע מתי יראה שנית. במרתון האחרון בו השתתף אף הראה לרצים אחרים תמונות של המשפחה שהשאיר מאחור. מדי פעם היה שולח כסף, מהמעט שבכל זאת היה לו, לאתיופיה.

למרות מצבו הקשה, הגיע חוסיין פעם בשבוע לאימון עם אצנים ירושלמים באצטדיון האוניברסיטה. חוסיין, שגדל בכפר במזרח אתיופיה, ניסה להשפיע על האצנים הישראלים לא לרוץ על אספלט. "בתקופה הראשונה היה אופטימי והצליח איכשהו להתאמן", מספרת אתי איינר, "אבל בחודשים האחרונים ראינו שהוא מידרדר. הוא הפסיק להתאמן ולא בא לתחרויות. לאחרונה ראיתי אותו לפני חודש וחצי. היו לו כבר פצעי חום בשפתיים. והוא סיפר שהיה חולה. הנחנו שזו שפעת".

 

סיים את חייו גלמוד לגמרי

 

לפני שבוע וחצי מצא את חוסיין ברחוב אחד ממכריו מבני העדה האתיופית, ומיד הזעיק אמבולנס. "הוא הגיע עם דלקת ריאות במצב כללי קשה מאוד וטופל למרות שלא היה לו ביטוח רפואי", אומרת דוברת בית החולים שערי צדק, שהם רובין.

ביום חמישי שעבר נפטר איש המרתון. לרצים מהאגודה הירושלמית נודע על כך רק שלשום. הוא סיים את חייו גלמוד לגמרי, בגלות, רחוק מאשתו ובתו שאהב. הקהילה האתיופית נוצרית הקטנה בירושלים הזדעזעה ממותו. למרות שהיה מוסלמי מגייסת הקהילה את הכסף להטסת גופתו לאתיופיה בסוף השבוע הקרוב.