גוף לי גוץ לי

להיות בהריון זה לתפוס מרחק מאידיאל היופי הנשי, המקדש את הרזון. מה זה עושה לדימוי הגוף של האישה ההרה? מחקר שערכה לאחרונה הפסיכולוגית עינת רז-פינס, מעלה כי נשים זוכות בתקופת הריונן להתייחסות סלחנית מצד הסביבה, סלחנות שכנראה עוזרת להן לחוש "רע פחות׃ עם עצמן. אלא שמה שמותר היה איכשהו בתקופת ההריון, לא ייסלח ברגע שהתינוק ייצא. תשעה מי יודע

יעל, בת 32, זוכרת היטב את הבוקר הנפלא ההוא, בו נעמדה מול המראה בחדר השינה, ליטפה את בטנה השטוחה והרגישה, פשוט הרגישה, שמשהו נבט בתוכה, שמשהו החל להתפתח שם. זה היה באמצע החורף לפני שלוש שנים, שבועיים לפני שעשתה בדיקת דם שאיששה את תחושת הבטן שלה. הסוד הקטן שלה עם עצמה הפך תוך ימים לסוד משותף עם בעלה, הוריה ואחיותיה, וכמובן, קומץ חברות "הכי טובות". לא היתה לה סבלנות לחכות, היא אומרת היום, עד שתוכל כבר לספר לכולם, עד שתצא הבטן ותצעק במקומה – "אני בהריון".

שלושה חודשים אחרי הבוקר הנפלא ההוא עוד לבשה את הג'ינסים הנעריים הצמודים, את החולצות הקטנות, ובלי משים, בהיחבא, היתה מלטפת את הבטן הבתולית, הקטנה, שתפחה אט-אט. היא אהבה אז את הבטן הזאת, מרחה אותה בקרמים, דיברה אליה ושוב חיכתה בחוסר סבלנות. הפעם, ליום בו תוכל כבר ללבוש בגדי הריון, ליום בו הבטן תהיה ממש בטן, כזו שמעוררת אפילו בזרים את הרצון לגעת בה, לנהוג בנושאת אותה ביראת-כבוד.

וככל שהלכה הבטן וגדלה, כך גדלה הגאווה של יעל בעצמה, כמו גם העניין שלה ביצור הזעיר הצומח בתוכה, ולצד אלה גם ההנאה שלה מאוכל, ויותר מזה, ההנאה מהאפשרות לאכול הכל, כל הזמן. היא אהבה את עצמה והרגישה יפה, משוחררת מספירת קלוריות וממחשבה על כל ביס שהיא מכניסה לפה.

מתישהו באמצע השליש השלישי להריונה, מספרת יעל, משהו בתחושה הטובה הזאת השתנה. פתאום היא הרגישה כבדה ומסורבלת, פתאום שמעה הערות כמו "את בטוחה שאין לך שניים בבטן?", ו"אל תאכלי כל-כך הרבה, שלא יהיה לך קשה לחזור לגיזרה שלפני ההריון". יעל נעלבה עד עמקי נשמתה. כשאמרה לה המיילדת, רגעים לאחר הלידה הארוכה והמתישה, "וואו, איזה בטן גדולה נשארה לך", פרצה בבכי. רק אז הבינה שמה שמותר היה איכשהו בתקופת ההריון, לא ייסלח לה ברגע שהתינוק ייצא. ויעל, מסתבר, לא לבד.

 

חרדה מאובדן עניין בהן

 

מחקר שערכה לאחרונה עינת רז-פינס, פסיכולוגית קלינית, בהנחייתה של פרופ' מרלין ספר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מעלה כי נשים הרות זוכות בתקופת הריונן להתייחסות סלחנית מצד סביבתן, סלחנות שכנראה עוזרת להן לחוש "רע פחות׃ עם עצמן, כמאמר החוקרת, בתשעת החודשים המופלאים הללו.

רז-פינס, בעצמה אם לשלושה ילדים: "זה שאני אמא וחוויתי הריונות גרם לי להבין את חשיבות הנושא אצל רוב הנשים. הגוף משתנה, מקבל ממדים אחרים ומעורר תגובות שונות בסביבה. נדמה לי שזו חוויה שרוב הנשים מכירות, כמו שהן מכירות בכך שרק השכנה והדוגמנית שצולמה בעיתון חזרו תוך כמה ימים לג'ינס שמלפני ההריון".

במחקר השתתפו עשרות נשים בהריון ראשון. היו ביניהן בנות 20 פלוס ובנות 40, מסורתיות וחילוניות, ערביות ויהודיות. רז-פינס ראיינה אותן לקראת השבוע ה-13 להריונן, כאשר המרואיינת יודעת שהיא בהריון וכמוה סביבתה הקרובה, הבחילות לרוב חלפו, ולמעשה היא פנויה לחשוב על עצמה, על גופה ועל תחושותיה כשהיא מסתכלת במראה. אל אותן נשים היא חזרה כמה חודשים מאוחר יותר, בתחילת השליש השלישי להריון.

בספרות לא קיים חומר רב על התקופה הכל-כך משמעותית בחייהן של נשים. "התפיסה הפסיכולוגית המוקדמת", אומרת רז-פינס, "היתה שהריון הוא תקופה של שלווה ואושר. אחר-כך התייחסו להריון כאל תקופה של משבר אישיותי המלווה בהפרעות פסיכולוגיות שונות. האמת, כמובן, נמצאת באמצע. הריון הוא מצב בריא הכרוך בשינוי התפתחותי.

"מעבר לזה, מחקר שבוצע ב-1986 לימד שנשים הרות חשות יותר חרדות מסוגים שונים לעומת נשים שאינן בהריון. מדובר, בין השאר, בחרדות מאובדן מידות הגוף ומאובדן העניין של בן-הזוג בהן. הדברים הללו גורמים לנשים הרות לחוש אמביוולנטיות כלפי השינויים המתרחשים בגופן".

אין פלא שזו היתה מסקנת אותו מחקר, כשאי שביעות רצונן של נשים מגופן נחשבת היום לעובדה מוגמרת, למשהו נורמטיבי. ואיך לא, בעצם, כשאידיאל היופי הנשי הולך ונעשה צר וכחוש יותר ויותר, כשטוויגי של שנות ה- 60 עלולה היתה להיחשב היום, בימי ההרואין-שיק, כמי שזקוקה בדחיפות לדיאטה. ורוב הנשים, איך לומר, לפני הריון ובעיקר אחריו, לא תמיד קרובות לאידיאל הזה.

"היתה לי תחושה שהריון הוא צומת מיוחד מאוד בזמן הנשי", אומרת רז-פינס, "צומת שמאפשר בחינה של ההשפעה של שני אלמנטים פסיכולוגיים-חברתיים על דימוי הגוף של נשים: הלחץ החברתי לרזון מול הלחץ לפריון, לפיו עיקר תפקידה של האשה הוא למצות את נשיותה דרך הבאת ילדים לעולם. רציתי לבדוק את שני הגורמים האלה בעת הריון, מתוך הנחה שהם פועלים הפוך".

הלחץ החברתי לרזון, זה לא חדש, משפיע על רוב הנשים. מחקרים מלמדים כי רוב בנות המין הנשי תופסות את עצמן כיותר מדי שמנות וכי למעלה מ- 90 אחוז מהנשים עושות דיאטה בכל זמן נתון. נשים חשות פחות טוב מגברים עם גופן ונוטות הרבה יותר מהם לסבול מהפרעות אכילה. לצד הלחץ לרזון, ואולי כנגדו, פועל הלחץ לפריון, שלדעתה של רז-פינס הוא מוגבר מאוד בחברה הישראלית: "בארץ, למרות שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל חברה מערבית, הלחץ לפריון חזק הרבה יותר מאשר בארה"ב, למשל.

 

הריון נסתר, גלוי ומסתיר

 

למסקנה הזאת של רז-פינס שותפה דיאנה אידלמן-קרת, מנחת קבוצות ומקימת "בראשית", שירות תמיכה לנשים הרות ולהורים טריים, הנמצאת בקשר יומיומי עם מאות נשים בשלבי הריון שונים. "בהריון יש לגיטימציה לגוף גדול, לגיטימציה לאישה לתפוס מקום", אומרת אידלמן-קרת. "זה משפיע לטובה על דימוי הגוף. אבל אני כל הזמן שומעת מנשים הרות שאומרים להן שהן זוהרות וקורנות מאושר, בעוד שהן עצמן מרגישות בזבל, סובלות מבחילות, צרבות, טחורים ועוד דברים שלא עוזרים להן לחוש טוב עם עצמן.

"נוסף לכך, נשים הרות רבות משמינות מלבד בבטן, גם בישבן, בירכיים וברגליים, וסובלות מלחץ חברתי שדורש מהן הריון שיתרכז בבטן, ותו לא. הניסיון שלי מלמד שבעוד שבשליש הראשון, שיש הקוראים לו ההריון הנסתר, ההריון הוא סוד זוגי, ובשליש השני, כשהוא גלוי וידוע, האשה עסוקה מאוד בגופה ובתחושות שלה כלפיו, הרי שבשליש האחרון ההריון הוא הריון מסתיר, משום שכולם מתייחסים לבטן ולא לאשה. היא עצמה כבר עסוקה הרבה יותר בעובר: איך הוא ייראה, איך ישפיע התינוק על חייה, איזו אם היא תהיה וכדומה".

ובכל-זאת, בין לבין, מרבית הנשים שאידלמן-קרת פוגשת נוטות בעת ההריון לשמור על עצמן הרבה יותר מכרגיל: הן מעשנות פחות או מפסיקות לעשן בכלל, אוכלות בריא ומטפחות את עורן, מה שמתחבר ישירות לשיפור בדימוי הגוף שלהן. הדברים אופייניים במיוחד למי שזהו ההריון הראשון שלהן. נשים בהריון שני או שלישי יודעות כבר שהקושי האמיתי בא אחרי הלידה, כשכולם מתלהבים מהרך הנולד והאשה עצמה נשארת תקועה עם צלוליט, אגן שהתרחב, עייפות, וקילוגרמים עודפים, שיעברו חודשים עד שניתן יהיה לשכוח מהם, אם בכלל. "כל עוד אין קבלה חברתית לכך שהגוף משתנה אחרי הלידה, כל עוד נשים עושות הכל, בעידוד הגברים, כדי שגופן לא ישתנה, כל עוד הן לא מפרגנות לעצמן, יהיה המון סבל סביב הנושא הזה.

"בארץ", מציינת אידלמן-קרת, "בניגוד לארה"ב ואירופה, יש משהו פרובוקטיבי בנשים ההרות החילוניות. אני אוהבת את זה שנשים ישראליות לא מפרידות את הנשיות והמיניות שלהן מההריון, שהוא הרי ביטוי של מיניות. הייתי שמחה אם במקביל היתה כאן סלחנות כלפי הגוף הנשי, אם כשם שנשים לומדות להרחיב את גופן כדי להכיל את עוברן, כך החברה היתה לומדת להכיל אותן בהריונן, לגלות כלפיהן גמישות ולהפחית את הלחץ".

לדברי רז-פינס, המחיר שנשים משלמות על ההקלה הזמנית בלחץ החברתי לרזון הוא כבד מאוד. ההקלה מורגשת בעיקר, היא מסבירה, בהתייחסות לאברים שעוברים שינוי, כמו הבטן, הישבן והחזה. ומתוך כך, מתוך העובדה שהאידיאל בהריון הוא שונה מהרגיל, גם דימוי הגוף גמיש יותר, טוב יותר ומקורו כנראה בצמצום הפער בין הרצוי למצוי. מרבית הנשים במחקר דיווחו על תחושה טובה יחסית כלפי החזה שלהן והבטן התופחת, וחשו פחות רחוקות מאותו אידיאל יופי חמקמק.

ההוכחות לשינוי האידיאל עבור נשים הרות מתבטא, כך רז-פינס, באופנת בגדי ההריון, בעובדה שאת שמלות האוהל והטוניקות שהועברו מיד ליד החליפו פריטים יפים, סקסיים, שמחקים את האופנה הרגילה עבור הנשים ההרות.

אבל, אליה וקוץ בה. "הלוואי ויכולתי לומר שהנשים חשות טוב עם גופן", מסייגת רז-פינס, "אך זה לא המצב. הקושי הגדול, כאמור, בא אחרי הלידה. נשים מצפות מעצמן לחזור לערכי הרזון המקובלים, ומהר, וחשות מצוקה גדולה. לא מספרים לנו שחלק מהקילוגרמים שעלינו (בין אחד לשלושה ק"ג) יישארו איתנו כנראה לנצח, שהגוף עובר שינויים שחלקם לא בהכרח הפיכים".