כמה שירים משמיעים כרגע ברדיו?

וגם: מה לבחורות ולכדורגל? לאן נעלמה הקוטג' תירס? על איזה רדיו אבי בניהו מדבר? ומה אי אפשר למכור בפרומו בומבסטי?

 

 

1. האם כבר שמעתם את סלין דיון בפעם ה-3,458?

 

לאחר שאזרחים מודאגים עשו מעשה ויצרו פארודיה על "בואי" של עידן רייכל, ובכך ביטאו תחושת מיאוס שפשתה בציבור כמגיפה, אכן הפחית "בואי" המיוחד אך המייגע את קצב ניג'וסו. בכל זאת, מתברר כי האגדה לפיה ישנם ברדיו תמיד 30 שירים המושמעים בלופ נצחי (לא כולל "Love Song” של הקיור) ריאליסטית עד חלחלה. ניחא, עם 30 אפשר להסתדר, אך בחודשים האחרונים מדובר בשני שירים בלבד: "I Drove All Night" של סלין דיון (שלא היה כזה שוס גם בפיה של סינדי לאופר הצווחנית) ו-"Beautiful" המתחנחן של כריסטינה אגילרה, שנשמע כמו מסטיק שלא יכול להיקרע. משני שירים דבילים אך לגיטימיים הם הפכו לדוברמנים מטורפים הרודפים אותי בכל פעם שאני תוקע את הרדיו דיסק הנשלף בבעתה. אני שם דיסקים כדי לברוח, אך בין דיסק למשנהו, בעשר דקות המבולבלות בהן אני מחכה לחדשות, תמיד אני תופס אחד מהן, צוחק לי בפרצוף, מוציא לי אצבע משולשת, מקלף שכבות הגנה ממערכת העצבים. אני עובר תחנה, מחכה לי השני. אני מגיע לתחנה שלישית, מחכה לי הראשון שרק התחיל להתנגן. זו דרך ללא מוצא. לעיתים אני מחליט להחריש לגמרי. אני זורק את הרדיו-דיסק בזעם לתא הכפפות, אך מכל מכונית בעלת רדיו משלה ונהג המחטט באף ממשיכים לבקוע הצלילים הלופיים, הבלתי נגמרים, של שני השירים הללו. כאזרח מודאג על סף התמוטטות נפשית אני קורא לעורכים המוזיקליים הסאדיסטיים לגלות מעט רחמים. עדיף כבר להכניס שוב לרשימה את "בואי". טוב, בסדר, הגזמתי. (עמיחי שלו)

 

2. מתי לאחרונה האזין אבי בניהו לרדיו?

 

מלחמת תחנות הרדיו האזוריות בגל"צ - פרק 287. חיים הכט, מנכ"ל רדיו "קול רגע" בימים שאינו משוטט בכבישי הארץ, התראיין בסוף השבוע ל"תרבות מעריב", והטיח את ההאשמות המוכרות נגד התחנה הצבאית (שעיקרן, לזקוקים לתקציר הפרקים הקודמים: גל"צ משדרים פרסומות ובכך מתחרים בתחנות הפרטיות, גל"צ לא אמורים לשדר תכנים הנושאים אופי חדשותי, הכתבים הצעירים בגל"צ אינם בשלים לעבודתם). אפשר להתווכח עם חלק מהטיעונים שמעלה הכט, אבל אי אפשר שלא לתמוה על משפט אחד שהובא מפיו של מפקד גל"צ, אבי בניהו, שנדרש להגיב למתקפה. אחרי שנכנס אישית בהכט ("הגיעה העת שחיים הכט יחליט האם הוא עיתונאי, עורך ראשי או איש עסקים"), הילל וקילס את התחנה הנתונה למרותו ("שם המשחק הוא להיות רלוונטי"), התייחס בניהו לאיכות העיתונאים בתחנה וזה מה שיצא לו: "עדיף שהתקשורת תתמלא בבוגרי גל"צ, מאשר ממקומות אחרים, ששם מוזיקת הטראנס והטכנו היא חזית הכל". מכיוון שגם לאחר חפירה מאומצת בנבכי הזיכרון לא הצלחתי להבין למה ולמי בדיוק התכוון בניהו, ראוי לשאול את המצוטט עצמו: מיהן אותן תחנות סוררות שמשמיעות רק "טראנס וטכנו" ומדוע לא שמים קץ לסקנדל הזה? מתי בפעם האחרונה הפך שדרן של אחת מאותן תחנות לכתב חדשות בכלי תקשורת אחר (שם, אם אפשר)? והאם ומתי האזין לאחרונה אבי בניהו לתחנת רדיו ישראלית זולת זו שלו? (איתי קרני)

 

3. מה לבחורות ולכדורגל?

 

מגמה בלתי הברקתית בעליל פלשה לשידורי הכדורגל של ערוץ 2: לפני כל מחצית תופסים צמד בחורות; אם זו אשתו של המאמן, סבתא של הפרשן, בתו של היו"ר או כלתו של העסקן, מעמידים אחת מכל קבוצה, דוחפים לפיה מיקרופון רוטט ושואלים אותה את השאלות הכי מטומטמות שאפשר להעלות על הדעת. "האם אלישע לחוץ לאחרונה?", נשאלה ברטוריות מדהימה אשתו של מאמן מ.ס אשדוד הנאבקת על חייה בפרמייר-ליג הציונית. "מה בישלת לו השבוע?" נשאלה אישה אחרת לא מזמן. מאז הפאדיחה הלאומית מול דנמרק, כשערוץ 2 קיבל את העוגן המוזהב והפך אותו למדורת הבלים מקוממת עם בדרנים, גימיקים, דאחקות וכיוצא בזה – וקיבל בראש מלא מעט מבקרים, הוא הצניע את דרכיו וניסה לשדר משחק כדורגל כמו משחק כדורגל. אך לא לאורך זמן, שכן זה קצת כמו האנקדוטה עם האופי של העקרב. איפה שאפשר לדחוף שטויות, היכן שאפשר להוריד את המכנה המשותף לגובה רמשי גופות, לשם צריך לשאוף. הצעתי היא לעצור את המגמה הצבעונית, משפחתית ומיותרת הזו באיבה, כי מי שמחדיר לשידורי הליגה ראיונות צבע עם נשות ובנות השחקנים, שלא יתפלא אחר כך שהוא מתעורר לשידורים של הנבחרת הלאומית עם יעל בר-זוהר בתור פרשנית. (עמיחי שלו)

 

4. פרומו לאיזה משחק זה?

 

אז נכון שצריך למכור את המשחק ולייצר אקשן בכל מחיר, ויש רק שלושים שניות לעשות את זה, וממילא אף אחד לא מאמין לפרומואים - אבל אנחנו קטנוניים. "רגעי ההכרעה"- בום, בום (מאמן מתוח); "כל ניצחון מתוק יותר" - טאח, טאח (שחקן שמח רץ לקהל); "כל הפסד צורב יותר"- ביש, ביש (מישהו עצוב); "רגעי ההכרעה של ליגת העל" (בום, בום). ואז הקריין מודיע שערוץ 2 משדר את המשחק בין בית"ר ירושלים ומ.ס אשדוד (מקום 7, מקום 10, בהתאמה). בחייאת זומזום. (צחי לוי)

 

5. לאן נעלם הקוטג' תירס?

 

לא בדיוק תרבות (אלא אם אתם מחובבי ההגדרה חובקת-הכל "תרבות פנאי"), אבל שאלה לא פחות בוערת: לאן נעלמה פורצת-הדרך קוטג' תירס? לאחר שנים בהן לא נגעתי בקוטג' מטעמי חוסר עניין לבלוטות הטעם, היכתה כזכור תנובה – במסגרת קרבות הבלימה מול הקוטג' של שטראוס – עם ההברקה שהוציאה לרבים את החשק לחיות, אבל החזירה לי את החשק לגבינת הגושים: קוטג' עם תירס. לראשונה, מתיקותה הקלה של הקוטג' התמזגה בשלמות עם תוסף שכמו נולד להיות חלק ממנה. למשך כמה שבועות מאושרים רכשתי קוטג' מתנובה כאילו מעולם לא חציתי את גיל 12, אלא שאז נעלם המוצר מהמדפים, ולא שב. לא בסופר, לא במכולת, לא במינימרקט. האומנם הזיית-שווא, פיקציה זמנית שכל תכליתה היתה לחדש את עניינם של אנשים מסוגי? אירינה שלמור, דוברת תנובה לענייני קוטג', מרגיעה: "הייצור הופסק בגלל חג הפסח, ויתחדש לקראת שבועות. בינתיים אתה יכול לנסות את הטעמים החדשים, למשל קוטג' תנובה עם פרי". כן, בסדר; ואני גם אצטרף לקטיף. תחזירו את התירס ותנו מנוחה. (רענן שקד)