ביקורת סרט: "דינוזאור" - אסופה של טראומות

"דיסני" מציעה גרסה חדשה לצעדת מוות: הטורפים רודפים, החלשים גוססים. נא להשאיר את החרדות בבית

בזכות האיחור האופנתי של חומרים מעבר לים זכינו לקבל בשבוע אחד שני פרוייקטים בהם האדם מתאמץ להפוך לאל. האחד הוא טיוטת הגנום האנושי, שמתהדרת בהומניות גדולה אבל עוד רגע תהפוך את המציאות, והשני הוא טיוטה מפוארת פי כמה, מובנת יותר ונעימה, מבית היוצר של "דיסני": "דינוזאור". שניהם רוצים לעשות לנו טוב, לטפל במחלות, לחנך את הילדים, אך בעצם יביאו לנו, כאילו במקרה, אדם חדש, אמיתי או מדומה, ואם אפשר לזרוק את הישן לפח זה גם בסדר.

אחרי כל כך הרבה כפולות נוצצות בעיתונים וחשיפה מוגזמת, ספק אם נשאר יצור חי שלא רוצה לחזות בפלא, והאלים אכן מגישים מוצר מרשים, שנראה כמו מצעד צבאי מתוזמן היטב. הצגת הכוחות היא כובשת, בעיקר נוכח היכולת הלא נגמרת של "דיסני" לייצר חתיכות. קשה להישאר אדיש מול הדינזאורית נירה. העיניים, תנועות הגוף והקול המלטף של ג'וליאנה מרגוליס לא מותירים ספק. כנראה שאת יכולה להיות גם דינוזאורית וגם בייב לכל דבר. את אותה וירטואוזיות טכנית קשה להעריך כי הכל פתאום הופך קל מדי. לחיצת כפתור. היא גאונית, אבל זו גם לא חוכמה גדולה. ככל שהיכולת הטכנית גדלה הסיפור ש"דיסני" מציעים מצטמצם עד שכמעט לא מבחינים בו. אם "במבי" היה מנוכר ומורכב יותר מדי, ו"מלך האריות" פישט קצת את העניינים והפך את תסביך אדיפוס, האהוב על "דיסני", למובן יותר, אז כעת הסיפור כמעט לא מזיז לאיש. למישהו אכפת שהילד מקנא באבא?

אז מה קורה שם? אלאדאר בגרסת הביצה, שהיא הדבר הכי מתוק שיש כרגע בקולנוע, נאלץ לעזוב את הקן עקב מתקפה אכזרית של קרנוטאור. הדינוזאור מאומץ על ידי משפחת קופים, והכל שמח עד שפגיעת מטאור מאלצת את אלאדאר וידידיו היונקים לעזוב את האי הפגוע ולהצטרף לעדר דינוזאורים שצועדים למקום מופלא, בו הם מגדלים את צאצאיהם. מפה זה פחות או יותר צעדת מוות: הטורפים רודפים, המים נעלמים, המדבר לא נגמר והחלשים גוססים. מסע השמדה שהכניס 39 מליון דולר בשבוע הראשון בארצות הברית.

זוהי אסופת הטראומות הכי מרשימה שראיתי לאחרונה. 82 דקות של חרדות שמתחילות מהרגע הראשון, בסצינה מופלאה, שמפרידה בין הביצה לקן החם. אחר-כך מגיע המפץ הגדול, שנושא את הסלוגן: אם רצים - לא מתים. אל תתעקשו לחפש דינוזאור שהסתתר בעליית הגג. לא תמצאו. ואם לרגע הנחתי שאולי מדובר בי, בחינוך בעייתי של יהודי חשדן במזרח תיכון קשה, או אז הגיעה הצעדה, שמשלבת בין חרדות ישנות שמקופלות היטב בתוך העבר לאלה החדשות. בגרסה הטובה היא מזכירה סצינה איומה מטיול שנתי באזור ים המלח. אף אחד לא יכול להישאר באוטובוס, וכדאי שתבואו עם מימיות כי המים עוד רגע יגמרו. הגרסה הרעה גורמת לי למשוך באף ולמלמל כמה תפילות ישנות.

מפה ואילך "דיסני" משחקים כרצונם במושגים של החלש והחזק, הטוב והרע, ויוצרים עולם מעוות במיוחד שבבסיסו קורבן מזן חדש: הוא חלק מקבוצה, עוזר לזולת, שונא מנהיגים ומתכחש לעבר. חוק הטבע הרגיל והבריא עובר שינוי מהותי. החלשים, שמשמשים טרף קל לאותו דינוזאור אכזר, הם שתי נשים (דינוזאורית שמנמנה, לא-לבנה בעליל, ואחרת זקנה אנגליה, גבוהה וחביבה) שעוברות את המסע בסופו של דבר. המנהיגים, לעומת זאת, הם הקורבן החדש. קרון המלך וסגנו הנאמן מוצאים את מותם, כי הם, אבוי, מעט מיושנים, ולמי יש סבלנות לכאלה כשמסביב יש דינוזאורים נוצצים יותר? אומנם קצת עצוב לחיות במקום, גם אם פרהיסטורי, שלא סועד את מנהיגיו, ובמקום זה זורק אותם בבית אבות, אבל לא כדאי לערער על האמת החדשה: אלאדאר הוא המלך ונירה נראית מצוין. נקודה. ומסר אחרון לילדים שלכם: תעזרו לחלש. את החזק אתם יכולים להרוג. וכן, הסרט מרשים. הביצה מתוקה. הדינוזאור מרגש. הדינוזאורית מפתה. את החרדות אולי כדאי להשאיר בבית. גם את הילדים.

 

("דינוזאור". בימוי: אריק לייטון; תסריט: ג'ון קנט-האריסון ורוברט נלסון-ג''יקובס; הפקה: פאם מרסדן; צילום: דייב הארדברגר ו-ס. דאגלס סמית; מוסיקה: ג'יימס ניוטון הווארד; משתתפים (דיבוב): ד.ב. סוויני, אלפרה וודרד, אוסי דיוויס, ג'וליאנה מרגוליס. 82 דקות, ארה"ב 2000.)