1. הם טיפסו על מנופים
שביתה במגזר הציבורי היא תמיד שביתה פוליטית. היא פוליטית משום שהשובתים מועסקים על-ידי גופים פוליטיים מובהקים: הממשלה, הרשויות המקומיות, מוסדות ציבור הסמוכים על שולחנה של הממשלה וארגונים כלכליים המחוברים לתקציבי הממשלה. השובתים מקבלים את שכרם ישירות מהתקציב הממשלה או בעקיפין מזכיונות שהוענקו להם על-ידי הממשלה. הממשלות נבחרות על-ידי האזרחים בתהליך פוליטי ועל-סמך מצעים פוליטיים.
המעסיק הציבורי הוא מעסיק פוליטי: הוא לא מוכר את תוצרתו בשוק תחרותי ולא מחויב על-ידי בעלי המניות להניב תשואה להשקעתם. כל אזרחי המדינה הם בעלי המניות בעסק ששמו מגזר ציבורי ובהצבעתם לבית המחוקקים הם קובעים את אופיה של המדיניות הכלכלית והעסקית של המעסיק הציבורי. בבסיסה של שביתה פוליטית מצויה אפוא מחלוקת פוליטית: כמה מסים ישלמו האזרחים ואיך יתחלקו ההוצאות של הממשלה ושל הגופים המקבלים ממנה את תקציבם. מי יישא בנטל, מי יקטוף את הפרי. שביתה פוליטית מכוונת נגד השלטון, ובמדינה דמוקרטית כמו ישראל היא מכוונת נגד שלטון שנבחר בדרך דמוקרטית. הכנסת אישרה את התוכנית הכלכלית בקריאה ראשונה. מפלגות הקואליציה הצביעו בעד, ללא יוצא דופן.
האפיון של השביתה כפוליטית לא אומר דבר על היותה מוצדקת או לא מוצדקת, אבל הוא אומר הרבה על המניעים לפריצתה. והמניעים הם פוליטיים. שני אישים פוליטיים, שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, גמרו אומר בליבם לנצל את חילוקי הדעות ביניהם לחיזוק מעמדם הציבורי והובילו את המשק לשביתה.
נתניהו ופרץ חיפשו את השביתה ומצאו אותה. שניהם משוכנעים שהיא מחזקת אותם פוליטית. עמיר פרץ התאכזב מהייצוג המזערי שקיבלה סיעתו בכנסת וגילה בתוכנית נתניהו מנוף להשיג את מה שלא השיג בקלפיות: מנהיגות לאומית. בנימין נתניהו קיבל על עצמו את התפקיד של שר האוצר כמי שכפאו שד והחליט להפוך חולשה לעוצמה: הוא מוביל את הממשלה לקבלת תוכניתו הכלכלית בנחרצות של ראש-ממשלה. לא רק ראש-ממשלה כלכלי, אלא גם פוליטי, שאינו נסוג מפני לחץ ולא חושש מהאיגוד המקצועי.
אבל שניהם, בעלי מזג חם, טיפסו על מנופים גבוהים מדי. אם נתניהו ופרץ לא יניחו מייד את האקדחים על האדמה ולא יחזרו לדבר, הם יגלו שבעיני דעת הקהל הישראלית הם הפכו לדמויות מרגיזות, מעצבנות, אנוכיות. אקדחוני עושי צרות, שהשריף מגרש מהעיירה.
ואיפה השריף? השריף שרון לא מתערב: יש לו צרות משלו, לדעתו גדולות יותר מעוד יום של שביתה, מעוד יום של הפסד תוצר, מעוד יום של אנרכיה שלטונית.
2. קול הכלכלנים
הכלכלנים מתקשים להבין מדוע לא הצליחו נתניהו ופרץ להשיג ביניהם הסדר שימנע את השביתה. הסדרים כאלה הוצעו על-ידם ללא הרף. באמצעותם אפשר היה להשיג את מה שביקש להשיג האוצר - הפחתה של כ-3.5 מיליארד שקל בעלות השכר השנתית ברוטו של המגזר הציבורי - בדרכים בלתי-קונטרוברסליות, בלתי-לעומתיות. מה גם שמאז פרסומה של התוכנית הכלכלית השתנתה המציאות שינוי עמוק: נגמרה המלחמה בעיראק, נבחר ראש-ממשלה פלסטיני, פורסמה מפת דרכים, אושרו הערבויות, רוח של אופטימיות השתררה בשווקים. אפילו באמריקה מתחילים לנבא את סופה של ההאטה (מיתון לא היה שם בכלל).
הנסיבות החיצוניות השונות היו צריכות להוביל לבחינה מחדש של רכיבים בתוכנית ההבראה הכלכלית ולפשרה סבירה בין האוצר לבין ההסתדרות. אלא שפשרה סבירה לא שירתה את שני הצדדים: הם רצו מפגן כוח פוליטי. הם רצו מכות. הם רצו מכות ואנחנו קיבלנו אותן.
3. השיח, הסקר, המציאות והשביתה
השיח הכלכלי בישראל הוא שמאלי, סוציאליסטי. המציאות הכלכלית, ברוב ימיהן של הממשלות, היא ימנית מתקדמת, קפיטליסטית.
התקשרות הישראלית, בייחוד האלקטרונית, מביאה בתדירות ובעוצמה שאינן מקובלות בתקשורת המונים בארצות מפותחות אחרות את הזעקה החברתית בניסוחה החריף ביותר. מה שנחשב במדינה כמו צרפת לשדה עניין של עיתונות-קצה, תופס מקום מרכזי ובולט בעיתונות הישראליות: העוני, הפערים, שחיקת הרווחה. הסגנון אצלנו בוטה, פסקני ומכליל, והמסרים קוראים (כמעט) להפיכה סוציאליסטית.
גם בסקרי דעת-קהל נחשפת העדפה גורפת של הציבור לממשלה גדולה, למעורבות רבתי של המגזר הציבורי בחיי האזרחים, לחלוקה-מחדש של ההכנסות באמצעות תמיכות וסובסידיות ועוד רכיבים של השקפת עולם השוררת, למשל, בחוגי השמאל של מפלגת העבודה הבריטית. וכשהציבור הישראלי מתבקש להגדיר את עצמו כסוציאליסטי או קפיטליסטי, הגדרתו נוטה לטובת הסוציאליזם - ובאחוזים גבוהים.
אף-על-פי-כן, המפלגות המייצגות במצעיהן את החלומות של השמאל החברתי והכלכלי מובסות בכל מערכת בחירות. מספר חברי הכנסת שלהן פוחת והולך. במקביל, ולא במקרה, הופכת ישראל למדינה עם משק פרטי, כלכלת שוק מפותחת, ליברליזם מתקדם ואי-שיוויון מדאיג בחלוקת ההכנסות והעושר.
הסבר אחד לסתירה בין הערכים החברתיים השמאליים של רוב הציבור לבין אופן הצבעתו הוא הבכורה של הנושא הביטחוני-מדיני, המאפיל על כל שיקול אחר ליד הקלפי. אלא שההסבר אינו ממצה: גם בתקופות של שלווה ביטחונית יחסית, הימין הכלכלי ניצח והתחזק.
ההסבר השני פשוט יותר. רוב האזרחים סבורים שלא נאה ולא יפה להחזיק בדעות כלכליות וחברתיות ימניות, קפיטליסטיות, ולכן נמנעים מלהודות בהן גם בסקרי דעת-קהל. אבל בינם לבין עצמם, הם נטשו מזמן את השמאליות.
על דעות קפיטליסטיות הודבקה סטיגמה. הן כמעט לא לגיטימיות. כשהמרחב התקשורתי רווי כל-כך, דחוס כל-כך, בשיח חברתי שמאלי, השיח הזה הופך לשליט ולנותן את הטון. הביטוי תאצ'ריזם משמש בעברית קללה עסיסית. בתוכניות הדברת ברדיו ובטלוויזיה ניתן על-ידי העורכים והמפיקים ייצוג יתר כבד, זעקני, לדוברי השדולות החברתיות, גם הקיצוניות ביותר. לדוברים המצדדים בכלכלת שוק, ביוזמה פרטית, במיסוי נמוך ובממשל קטן ניתנת לכל היותר זכות לתשובה קצרה. ציוץ, ולא יותר. הם לא הזרם המרכזי, הם הקוריוז.
וכך נוצרת סיטואציה ארץ-ישראלית טיפוסית: מצד אחד, רוב הישראלים מתביישים להודות באהבת הקפיטליזם ו/או ברצון להקטין את הממשלה. מצד שני, בבואם להצביע בבחירות (הן הכלליות והן הבחירות לרשויות מקומיות) מעדיפים הישראלים את המפלגות של הימין הכלכלי, המתון או המובהק.
גם השביתה של עמיר פרץ, כמו התוכנית של בנימין נתניהו, שתיהן תוצרים של הניגוד המוזר הזה בין השיח לבין המעש. פרץ קשוב לקולות חברתיים, למסר התקשורתי, לסקרים שמהם עולה כי לפחות כל אזרח שני תומך בשביתה ושהרוב שולל מכל וכל את חקיקת נתניהו ורואה בה הרס מדינת רווחה.
נתניהו מסתכל על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל ורואה בה רצף של החלטות כלכליות וחברתיות של ממשלות נבחרות, שבקפיצות גדולות הפכו אותה למשק פיטליסטי, ליברלי, פרטי. אף ממשלה לא נענשה ליד הקלפי על כך שהאיצה ליברליזציה, העמיקה הפרטה והחלישה את כוחו של האיגוד המקצועי. להפך: ממשלות של מהפכים כלכליים זכו באמון חוזר של העם.
נתניהו מאמין בכוחה הפוליטי של המציאות. פרץ מאמין בכוחו הפוליטי של השיח. שניהם מאמינים בכוחו של הכוח.
4. שביתה לשימור השיטה
נציבות שירות המדינה, סמכות-העל בהעסקת עובדי הממשלה, מקבלת בדו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע, בדיוק ביום פרוץ השביתה, ציון נכשל בכל מעשיה. השירות הציבורי כולו, על אגפיו ומחלוקתיו, בכיריו ומנהליו, מקבל ציון דומה: בלתי-מספיק. כאילו השירות הציבורי לא נולד לשרת את הציבור, כותב מבקר המדינה. אין תכנון, אין אסטרטגיה, אין קביעה של יעדים ומעקב אחריהם, אין ניהול משאבים סביר. הכרעות גורליות מתקבלות בקלות-דעת ונפסלות בקלות-דעת. המערכת רעועה מהיסוד.
כשאלו פניה של המערכת השלטונית, כשאלו ביצועיה, כשחוסר הסמכותיות ואי המקצועיות הם מאפייניה הבולטים, מה אפשר לומר על השביתה שהוכרזה בה? רק דבר אחד: מתחת למחלוקות תקציביות, קיים הרצון העז של הנהנים מהשיטה לשמרה כמות שהיא.
הנה עוד היבט פוליטי של השביתה: ההשתתפות בה משקפת את הפוליטיקה של שירות ציבורי לקוי מהראש, מן הצמרת. שירות שהעניק לעצמו את הזכות לצפצף על האזרח ולנצל עמדות פוליטיות לטובות הנאה אישיות.
5. הפוליטיקה של השדה הסגור
אני כותב שורות אלו בשדה תעופה כלשהו בעולם, מנסה להגיע הביתה. יחד איתי נמצאים במקום כמה עשרות אנשים שגם הם מעוניינים להגיע לישראל. כמעט כולם לא ישראלים: אנשי עסקים קטנים, סקרנים, תיירים. אני מתרשם שהם אוהבי ישראל, כי מי כבר רוצה היום לבוא אלינו? ליד הדלפקים של חברת התעופה הם מבולבלים, נבוכים, כועסים. ורק אישה אחת בעלת תווי פנים בהירים, סקנדינביים, מרגיעה אותם. היא עוברת מנוסע לנוסע ומסבירה לו את מצבה הייחודי של ישראל, באלו המלים: רק השבוע היה להם, ליהודים בישראל, פיגוע נורא בתל-אביב. המתאבדים המתפוצצים לא נותנים להם מנוח.
הטרור קשה מאוד אצלם. לכן לבטח סגרו גם את שדה התעופה בתל-אביב - כי שוב הוכרזה בו כוננות או התקבלה התרעה בטחונית. מוטב כך מאשר להסתכן. הישראלים הרי במלחמה, ובמלחמה סוגרים גם שדות התעופה.
כך אמרה הנוסעת הזרה בדרכה הבלתי-אפשרית לישראל, אבודה באחד משדות התעופה. אישה זרה בטוחה בעצמה ובוטחת בנו. הקשבתי לדבריה, להסבריה ושתקתי. עשיתי את עצמי לא ישראלי.