בין שואה לעצמאות

כפי שהלקח היהודי של השואה השתקף בהקמתה וביצורה של מדינת ישראל, כך יש גם לקח אוניברסלי-הומני של השואה, ואין להפריד ביניהם

"מוטב למות מאשר לסבול" – אמר לי נכדי בן ה-8 ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. תגובה ספונטנית של ילד לכל מה שקלט ביום הקשה הזה. כניצול השואה, נחרדתי. אם כך נקלט המסר בדור השלישי אחרי השואה משהו דפוק מאוד בכל המסרים והלקחים שמעבירים מערכת החינוך, התקשורת, מנהיגנו ואפילו ניצולי השואה עצמם. השואה הייתה מוות, אך לקחיה הם החיים.

למרבה הצער, המסקנה של נכדי לא הייתה מופרכת. "מצעד החיים" לאושוויץ הפך מזמן ל"מצעד המוות". מיום הזיכרון מסיקים מסקנות פשטניות של "כוח יהודי יענה על הכל…". פולחן המוות והכוח כאילו "משחררים" אותנו מלהכיר את התהליכים שהובילו להשמדת היהודים ומן המודעות לתפקיד שמילאה האידיאולוגיה הגזענית בתהליך רצחני זה.

ובכלל, איזה מרחק עבר העם היהודי וגם האנושות מהימים של אושוויץ? הכל שונה מן היסוד. שלוש שנים אחרי התאבדותו של היטלר קמה מדינה יהודית, כלקח מרכזי של השואה. לא רק של היהודים אלא גם של העולם. ואף על פי כן, המסר העיקרי הוא ש"ישראל לבדד תשכון", והנה עומדים לכלותנו כמו אז. פרט לקומץ צדיקים מסדום, העולם מלא אנטישמים ומכחישי השואה.

ערב יום השואה מפרסם המכון לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו ע"ש סטפן רוט באוניברסיטת תל אביב דו"ח, שעיקרו עלייה משמעותית בשיעור מקרי האלימות על רקע אנטישמי ברחבי העולם בשנה האחרונה - ורבים קפצו כמוצאי שלל רב. והרי ב-2002 נרשמו בכל העולם 311 תקריות אנטישמיות. כל אחת מהן, כמובן, חמורה ומיותרת, אבל בכל זאת, האם אין זה דמיון קודח של סופר מכובד בישראל כאשר הוא כותב כי "שנאה כלפי היהודים ומדינתם גורפת עכשיו המונים, בממדים שלא היו כמותם מאז שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20"? אכן, יש גילויים של אנטישמיות ואנטי-ישראליות, אך איש לא שאל את עצמו למה זה קורה רק על רקע העמקת העימות שלנו עם הפלסטינים.

הרי בשנים הלא-רחוקות של תהליך אוסלו לא נרשמו גילויים אנטישמיים כאלה בעולם. אז מעמדה של ישראל בעולם היה מזהיר, ומצבם של היהודים היה איתן כפי שלא היה מעולם. מסתבר שהצלחנו "לייצא" את הסכסוך שלנו עם הפלסטינים עד כדי סיכון היהודים בעולם.

מעבר לבעיות ביטחון, האלימות והכוחנות מייצרות משכנתא מוסרית קשה מנשוא. גם ראש הממשלה הודה ששליטה בעם אחר מעוררת בעיות מוסריות כבדות. והרי החוסן המוסרי של חברתנו הוא מרכיב בלתי נפרד מחוסנה המדיני והביטחוני.

על רקע זה קם לאחרונה "פורום ניצולי השואה והדור השני לחיזוק הערכים הההומניסטיים בחברה הישראלית". השליטה הממושכת על עם אחר וסכסוך הדמים שאנו מצויים בו משליכים עמוקות על החברה הישראלית, על בסיסה המוסרי ועל אופייה הדמוקרטי. אין לזה כל קשר למלחמה נגד הטרור הפלסטיני הנורא. אבל תוך כדי מלחמה חיונית זו, כפי שכתב בימים אלה המשורר חיים גורי, "לא פעם מתפלץ הלב למראה מעשים של כוחותינו, המוחקים למרבה הצער והבושה את הקו המבדיל בין קשיחות הכרחית לתועבה לא נסלחת."

דבר איננו דומה למה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן אלה אשר משווים את מעשי ישראל בשטחים להתנהגות הנאצים עושים מניפולציה שקרית על האמת ההיסטורית. אבל גם אלה שעושים מערפאת היטלר חדש נוהגים בזילות השואה.

השבוע "קישט" מישהו את חוצות ירושלים בפוסטרים: "מפת הדרכים לאושוויץ". כפי שהלקח היהודי של השואה השתקף בהקמתה וביצורה של מדינת ישראל, כך יש גם לקח אוניברסלי-הומני של השואה, ואין להפריד ביניהם. כמאמר הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. ואידך זיל גמור."

 

ראול טייטלבאום, עיתונאי