בתסריט, שלפני כמה חודשים היה נדמה שהוא לקוח מן החלומות, מטילה ארה"ב את משקלה במקום אחרי מקום במזרח התיכון, במאמץ לפרק את האיומים על ישראל. נכון, עבור האמריקנים זוהי נגזרת בלבד, תוצאה של החלטה שלהם לסדר את העולם מחדש לאחר ה-11 בספטמבר; אבל התוצאה מבחינת ישראל היא של מישהו שמלאכתו נעשית בידי אחרים, וביעילות רבה.
אם במקרה העיראקי דובר באיום מדומה בעיקרו, משהו שמעולם לא הבשיל מעבר לאפשרויות ולתסריטי האימה, הסיכוי שהלחץ על סוריה יביא לריסון החיזבאללה עשוי להסיר מעל צפון המדינה איום של ממש. יותר מזה: הוא עשוי למנוע תסריט, שנדמה היה שהוא בלתי נמנע, ולפיו ישראל מוצאת את עצמה נאלצת לפעול בלבנון כדי להסיר סכנה, שמערכת הביטחון כבר החליטה מזמן שאיננה קבילה ויש לפעול נגדה.
קובעי המדיניות בירושלים יכולים, לכאורה, להישען לאחור ולברך את עצמם על מזלם הטוב. אריאל שרון, ששנים היה סמל ליומרה הישראלית לשנות את המזרח התיכון בכוח, ושראה במעשה – בעיקר המעשה הצבאי – את האופציה היחידה, הופך פתאום לאדם שהכל קורה לו, מבלי שייאלץ לעשות דבר. מעולם לא היה ראש ממשלה נוכח-נעדר כמו שרון של השנה האחרונה. והנה, מתברר שטיפת מזל גלובלי שווה אלף טיפות זיעה מקומיות.
אבל למרות כל ההתפתחויות החיוביות, המחשבה לפיה אנחנו צריכים רק לתת לזמן לעבור בעוד דברים טובים קורים מאליהם היא אשליה מסוכנת, כמוה כמחשבה לפיה בעולם החדש מבית מדרשו של ג'ורג' בוש הכול מותר ואין מחיר לדבר. הדברים בולטים במיוחד כשמדובר בדיסוננס בין דברים ומעשים בעניין הפלסטיני.
אפשר להתעכב על המהפך המהיר להפליא שחל בעמדת ראשי הצבא – שהם, כידוע, הקובעים את תפיסת המציאות של האזרחים והממשלה בכל מה שנוגע למתרחש – ביחס למינויו של אבו-מאזן. רק אתמול היה ראש הממשלה הפלסטיני החדש מבשר השינוי הגדול, האיש שאם רק יגבור על ערפאת במאבק הפוליטי ביניהם יוציא את עמו לדרך חדשה. וראה זה פלא: עוד לא הספיק מחמוד עבאס להתיישב על כיסאו, וכבר המערכת הצבאית מודיעה לנו שבעצם לא חל שום שינוי. ערפאת ממשיך להכתיב, הפלסטינים ממשיכים ללכת בדרך הטרור.
ולפיכך, אנחנו ממשיכים בשלנו. אדישותו של הדרג המדיני, שעדיין לא קיים ולו דיון אחד על מטרות המלחמה ומניח לצבא להכתיב אותן במעשיו, מתפרשת בצדק ע"י הדרג הצבאי כאישור לכל פעולה כוחנית. לפעולות האלה אין הקשר: פרט לתירוץ הקבוע על "פצצות מתקתקות", לא נדרש להן הסבר לא מבחינת המצב ולא מבחינת מטרות המלחמה (שהרי אין כאלה). אנחנו יכולים לקדם את אבו-מאזן בסדרת פעולות, כולל הרג אזרחים. אנחנו יכולים להמשיך לדבר, בשפה רפה והולכת, על מחוות ומתן סיכוי לשינוי, ובאותה עת להמשיך בשטח בפעולות החונקות כל תקווה.
אירועי החודשים האחרונים מעלים את המחשבה שישראל כנראה איננה זקוקה לשלטון. עובדה: שרון אינו מכתיב מדיניות לצבא, אינו מתערב במאבק החשוב על התוכנית הכלכלית, ותפקודו מזכיר באופן כללי את מנחם בגין אחרי פרישתו. וראה זה פלא, האויבים נופלים בזה אחר זה והאופטימיות חוגגת. נפולאון כבר אמר שהתכונה החשובה ביותר למצביא היא מזל; אבל נדמה שרק מדינות מעטות אי-פעם סמכו על המזל כמו ישראל של היום. זה היה טוב, אלמלא יש למזל תכונה משונה – הוא לא נופל תמיד באותו צד.