לתפארת שביל ישראל

הרעיון הבסיסי היה פשוט: לסמן שביל אחד ואחיד שיחבר שבילי טיול שונים ויתווה נתיב מתמשך לכל אורכה של ישראל, מדינה בסדר גודל של חצי שווייץ ובסדר עדיפויות של בית משוגעים מצליח

שלושה פסי צבע מקבילים, כתום, כחול ולבן מרוחים על הסלע. למטה זורם במהירות עצומה הנהר המכונה כביש מספר 1, המחבר בין ירושלים לתל אביב. מכאן, ממרומי הרכס, מהמקום שנושא את השם היפה "תצפית רמה על הר ארנה", רואים היטב את הדרך. זהו קטע מספר 24 על שביל ישראל (ראו מפה) ומכאן לא שומעים את רעש המכוניות. עצי אורן, דרך עפר חומה. בעונה הזו עדיין פורחים כאן, רגע לפני הקיץ, המון פרחים. שני פרפרים צהובים עושים סקס פרוע בין האבקנים. יש כאן ספסל ירוק מעל חוות הכלבים של שער הגיא והקבר של אימאם עלי.

קטע השביל הזה מוביל משער הגיא אל קיבוץ צובה ובמדריך שכתב צבי גילת לשביל ישראל (הוצאת מפה) כתוב ש"חייבים לשבת על הספסל הירוק". גילת צודק. השמש כבר עברה מערבה ושער הגיא מואר באור נהדר. ישראל, שעל השביל שלה אנחנו יושבים, נראית מכאן אחרת, מובנת יותר. הספסל הירוק הזה נמצא בערך על אמצע הנתיב המתפתל של שביל ישראל. הקטע שעליו אנחנו צועדים הוא רק אחד מ-44 קטעי טיול המהווים כולם חוט שדרה אחד, שמחבר את כל המדינה – מדן ועד טאבה, או להיפך, תלוי מאיפה רוצים להתחיל או מאיפה מסתכלים.

 

פאזל חובק כל

 

ההליכה על קטע משביל ישראל, או המפגש עם הסימון הייחודי שלו כאשר צועדים על שביל אחר, משפרים לי משום מה את ההרגשה. הליכה על קטע משביל ישראל מעניקה תחושה של השתתפות במשהו גדול יותר. הנה גם אנחנו מניחים חלק קטן מן הפאזל הגדול הזה, שנמתח לכל אורכה של המדינה. זה לא סתם טיול, זה קטע משביל ישראל, כלומר מיוחד יותר ובעיקר חלק, גם אם זעיר, מדרך ארוכה שמובילה אל קצותיה של הארץ. משהו מן הסוג שמעלה על הדעת את הדרכים העתיקות ביותר, שנמתחו פעם מתימן לונציה (דרך הבשמים) או דרכי הצליינים מאירופה לירושלים.

שביל ישראל מעלה גם על הדעת צעידה בשבילי ענק שנמתחים על פני אלפי קילומטרים במקומות אחרים בעולם - דרך האפלאצ'ים בת אלפי הקילומטרים בארצות הברית, או דרכי עולי הרגל הנמתחות לאורכה ולרוחבה של אירופה ומובילות לערים קדושות כלורד, סנטיאגו דה קומפוסטלה או פאטימה. עכשיו כאשר הכל סביבנו הופך הוליסטי, מלשון כולל, מקיף, שכל חלקיו קשורים זה לזה, זוכה סוף סוף גם שביל ישראל לפרסום ולמוניטין שהוא ראוי להם.

הרעיון הבסיסי, שנולד לפני די הרבה שנים במוחם של אברהם תמיר ואורי דביר מן החברה להגנת הטבע היה פשוט – לסמן שביל אחד ואחיד שיחבר שבילי טיול שונים ויתווה נתיב מתמשך לכל אורכה של ישראל. מדובר, צריך לזכור במדינה לא גדולה, משהו בסדר גודל של חצי שווייץ ובסדר עדיפויות של בית משוגעים מצליח. כל אורכה של המדינה, אם חוצים אותה במכונית, בערך 470 קילומטרים. שביל ישראל, בין דן בצפון לטאבה בדרום, נמתח עכשיו על פני 850 קילומטרים ובימים אלה נרקמים אפילו רעיונות לכמה שינויים שיאריכו אותו בחמישים קילומטרים נוספים.

הביצוע של הרעיון הפשוט והיפה הזה היה מסובך למדי, אבל לבסוף, לפני כשש שנים הושלמה המלאכה. שביל אחד, שכולו נושא את הסימון של שלושת הפסים – כתום, כחול ולבן, נמתח לאורך ישראל. חלקו מקביל לשבילי טיול מוכרים ופופולריים. חלקים אחרים שלו סומנו במיוחד כדי להשלים את הפאזל וליצור שביל מתמשך. בחירת הנתיב המדויק לוותה בלא מעט דיונים, מאמצים להכיל קטעי נוף שונים, לחבוק אתרי תרבות, מורשת קרב, אוכלוסיות שונות, ים, הרים, מים ומדבר. כל אלה דרשו פשרות. במדינה שחלקים גדולים ממנה מסומנים כשטחי אש לא קל ליצור שביל כזה. במדינה שאין בה הסכמה מהם גבולותיה ושכל נתיב של שביל ישראל זוכה מיד לפרשנויות פוליטיות לא קל לבחור נתיב שהוא בפירוש הכרזה – זהו שביל ישראל. התבוננות בנתיב השביל מגלה שהוא אכן מכיל מרכיבים שונים ומגוונים מאוד ושהוא אינו חורג בשום מקום מגבולות הקו הירוק.

קצהו הצפוני של השביל בתל דן, משם הוא יורד דרומה לקרית שמונה, חולף ליד צפת, יורד בנחל עמוד אל הכינרת, חוצה את טבריה וממשיך לאתר ירדנית בדרום האגם. הקטע הבא מוביל מן הירדן אל התבור, ומשם למשהד שמצפון לנצרת. מכאן נמתח הנתיב דרך ציפורי לצומת יפתחאל, ליגור, צומת אורן והר חורשן ומשם גולש מדרום לזיכרון יעקב אל חוף הים ליד ג'סר א זרקא. מדרום לחדרה עובר השביל לנתיב מזרחי יותר, חוצה את כפר סבא, חולף בלטרון ומתחבר לדרך בורמה, אל הקטע שכבר נזכר כאן בתחילה. בחלקו הדרומי של שביל ישראל הוא חולף בעמק האלה, בבית גוברין, ממערב לערד וממשיך לשדה בוקר, מצפה רמון ודרומה אל הערבה, דרך יטבתה עד אילת וטאבה.

 

עשרים הרכבים צועדים

 

אדם יכול להעמיס תרמיל על שכם ולצאת לדרכו מאילת, לצעוד בכל יום כמה עשרות קילומטרים ולהגיע בשעה טובה, כמה שבועות אחר כך, אל מימיו הקרירים והמתוקים של נחל דן. זה אמנם נשמע כרעיון יפה, קצת מעייף ולא כל כך מעשי, אלא ששיחה קצרה עם דני גספר, מרכז הוועדה לשבילי ישראל ואיש החברה להגנת הטבע משנה לחלוטין את התמונה הפסימית הזו.

לדברי גספר בימים אלה ממש צועדים עשרים הרכבים שונים ברצף לכל אורכו של שביל ישראל. אחדים החלו את המסע מדרום ואחרים מצפון. בשנים האחרונות מאז סומן השביל וזכה למוניטין מסוימים, ובייחוד מאז פורסם מדריכו המלבב של גילת, צעדו לדברי גספר כבר כמה מאות אנשים את כל נתיבו של השביל ברצף אחד, כלומר ללא הפסקות ארוכות או כניעה לפיתויים כמו אמבטיה חמימה בבית.

למרות שצועדים נמרצים אלה חווים את החוויה באופן העמוק והנכון ביותר, הדרך המקובלת יותר שונה. לדברי גספר, שצעד בעצמו כבר שלוש פעמים את כל אורכו של השביל (מרחק ששווה בערך לדרך שעושה מטוס מנתב"ג לרומא) קבוצות רבות של מטיילים מתארגנות ומתחילות לצעוד בקטעי השביל השונים בכל סוף שבוע. רבים מהם, מסביר גספר, הם בני חמישים או יותר, אנשים שעובדים כל השבוע אבל יוצאים בסופו להליכה ממושכת. חלקם עושים זאת פעם בחודש, אחרים לעיתים תכופות יותר. יש להם כלי רכב שמלווים אותם ומספקים את האוכל והציוד הדרוש. כך הם משלימים את כל אורך נתיב שביל ישראל במשך שנתיים או שלוש.

 

בעיות בטחוניות

 

שתי בעיות הקשורות לנתיבו של השביל מטרידות בימים אלה את אנשי הועדה לשבילי ישראל. גספר מסביר שהראשונה שבהן עוסקת בקטע הדרומי של השביל, שמקובל לראות בו את הקטע הפחות אטרקטיבי. בגלל אילוצים של שטחי אש נצמד שביל ישראל מצפון למכתש רמון ומדרום לו, עד צומת ציחור ומשם לצומת שיזפון לכביש מספר 40. בקטע זו צועד המטייל על שביל ישראל על שולי הכביש, כי אסור לסטות מן הנתיב הזה ימינה או שמאלה ללא אישור של צה"ל.

בימים אלה עושים אורי דביר, דני גספר ואנשי הועדה האחרים מאמצים להכניס שינוי בנתיב ולהכשיר את התנועה בנחל נקרות. כך ייחסך כשני שליש מן הקטע הבעייתי ויישאר רק הקטע בין צומת ציחור לשיזפון, בו ייאלצו לצעוד בכביש. עד שיאושר השינוי המתבקש ממליץ גספר על שתי אפשרויות - האחת היא הליכה בלילה לאור ירח, שהופכת את הקטע למעניין יותר ולוהט קצת פחות והשנייה, לאלה שאינם מדקדקים במצווה קלה כחמורה, הוא מציע לרכב את הקטע הזה על אופניים.

הבעיה השנייה מתמקדת בקטע השביל הצמוד לקו התפר באזור של טייבה. כיום צמוד השביל לדרך הביטחון המחברת את כוכב יאיר, צור יגאל וצומת אייל. לא בדיוק נתיב מומלץ לטיולים בימים אלה. מודעים לבעיה שוקלים אנשי החברה להגנת הטבע את הסטתו של הנתיב לכיוון אחר, ויש לכך גם נימוק גיאוגרפי מקצועי. למרות שבישראל יש קטע חוף ארוך מאוד, רק פיסה זעירה ממנו (מג'סר לחדרה) נכללת כיום בשביל ישראל. הרעיון שעדיין נמצא בדיונים הוא להעביר את השביל לאורך החוף דרומה, כך שיימתח ממחלף ינאי עד לירקון ואז יוסט שוב מזרחה עד למקורות הירקון, שם הוא חולף ממילא גם היום.

זהו, אין ברירה, ההפסקה הנעימה על הספסל הירוק מעל שער הגיא הסתיימה. צריך להמשיך ללכת וגם אם אין בכוונתנו לצעוד לכל אורכו של שביל ישראל, את הקטע הזה נסיים בכבוד. פעם אחרת נלך על קטע נוסף, לא בהכרח זה הצמוד אליו. פרפקציוניסטים לא היינו אף פעם.

מי שהלך חמישה קטעים על שביל ישראל זכאי לתעודת כבוד, אותה מעניקה הועדה לשביל ישראל (טלפון – 6388720-03). אלה שרוצים לקבל מידע על טיולים לאורך נתיב השביל מוזמנים לפנות למודיעין טבע של החברה להגנת הטבע (טלפון – 6388642-03).