עצמאות ישראל

ישראל ברייט כותב מוסיקה לפרויקטים שונים, אבל דווקא להקת "השמחות" הזניקה אותו לתודעה ציבורית רחבה. עכשיו הוא עושה גם תפקיד ראשון בסרט, "המנגליסטים". "עוד יראו אותי בסרטי אקשן או מדע בדיוני, אני אהיה הנציג הישראלי הראשון בחלל בסרטי מדע בדיוני"

הקרדיט למטבע הלשון "תן לו בעניבה" שייך לו. שני אלבומים הוציאה עד כה להקת "השמחות" בהנהגתו, אבל ישראל ברייט חתום על כתיבה מוסיקלית מגוונת בעוד מדיות, בעיקר תיאטרון. עכשיו הוא רושם עוד פאזה בקריירה, תפקיד קולנועי ראשון בסרטם של דוד אופק ויוסי מדמוני, "המנגליסטים" (השניים חתומים על סידרת הטלוויזיה המשובחת "בת ים ניו יורק"). ועל הדרך הוא גם כתב את שיר הנושא, "מעל הדקלים", וחתום על חיבור הפסקול.

"יום אחד קיבלתי טלפון מדוד אופק, שהזמין אותי לפגישה", מספר ברייט על דרכו לסרט. "מסתבר שהם היו כבר בסוף האודישנים, בחנו המון שחקנים והחליטו שהם רוצים להיפגש גם איתי. נתנו לי טקסט של כמה סצינות ואמרו לי לך הביתה, תלמד אותם ותחזור. למדתי את הטקסט, הגעתי לבית של אופק, שצילם את האודישן, ועשיתי אותו מול ארבע בחורות שונות. אחת שהם מצאו עובדת בתחנת דלק, שנייה חדרנית במלון, הדוגמנית גילי סער ועוד אחת, בוגרת של בית ספר למשחק. פעמיים נמשכו הפגישות של האודישנים ומהר מאוד הודיעו לי שהתקבלתי. לא יכולתי לסרב להצעה כזאת - צילומי סרט שכללו שלושה שבועות בניו יורק ועוד לכתוב לו את הפסקול".

הסרט מגולל את עלילותיהם של בני משפחה ממוצא עיראקי באשדוד, בכמה ימים סביב יום העצמאות ה-40 לישראל. המשפחה עולה לפארק בו נהוג לערוך את המנגל המסורתי, ותוך כדי האירוע נפרסות - בדרך מפותלת ובשפה קולנועית מיוחדת - עלילותיהם של בני המשפחה. חיים (ויקטור עידה), נגן קאנון שבמחתרת בבגדד היה מבריח בכלי הנגינה שלו כלי נשק, תובע את עלבונו לאחר שעזרא (מכרם חורי) לוקח ממנו את הקרדיט על התפקיד המיוחד במחתרת. חיים נוסע לניו יורק כדי לאתר חבר עבר, שעשוי לשפוך אור על מעלליו בעיראק, בעוד אשתו, נעימה (ריימונד אבקסיס), מחוזרת נמרצות על ידי עזרא, אהוב נעוריה. בנם של בני הזוג, אלי (ברייט), חי בניו יורק ומתפרנס מבימוי סרטי טראש (שילוב של פורנו, אלימות ואימה - והכל בסיטואציות קיצוניות). הכוכבת שלו, רחל (גילי סער), נרצחת שם, מה שגורר את גירושו של אלי לארץ, כאן הוא מתאהב באחותה התאומה של רחל, הדס (סער בתפקיד כפול), בחורה דתייה. ולכל אורך העלילה מנסה הבת החיילת של חיים ונעימה, תקווה (דנה איבגי), "לבשר" להם שהיא בהריון.

ברייט מציין שהוא נהנה מאוד מהאווירה בצילומים ומהמשחק מול סער, וטורח לציין שפונק בלי סוף על ידי צוות ההפקה. "יש פריביליגיה בלהיות שחקן ראשי על הסט", הוא אומר. "אתה לא אמור לסחוב ציוד או לשטוף כלים, וכל הזמן דואגים לך".

 

- איך הסתדרת עם המצלמה?

 

"הדבר היפה בכל העניין היה שהרגילו אותי למצלמה. ביום הראשון צילמו רק סצינות שבהן אני הולך. ביום השני צילמו סצינה ששולבה הרבה יותר מאוחר בסרט, זו שבה אני נפגש עם רחל בשווארמה. ביום האחרון צילמנו אותה שוב, וכשהשוויתי אותה לזו שצילמתי בהתחלה, ראיתי את ההבדל במשחק שלי. ראיתי את המודעות שלי בלנשום כשיש אקשן. כשאתה לחוץ ומרגיש יותר מדי אחריות, קשה לך לנשום, האוויר הופך למים. לאט לאט למדתי לנשום נכון מול המצלמה, להרגיש אותה, למדתי ליהנות ממנה.

"אהבתי גם את הגישה של דוד אופק, שחולה על סרטים דוקומנטריים. עכשיו הוא עשה את הסרט 'ההרוג ה-17'. העיקרון שלו זה לתפוס את הבן אדם באופן טבעי, אז אין אצלו חזרות על הסצינה. פשוט מצלמים. באחת הסצינות האחרונות אני צריך לבקש מאבא שלי סליחה, לכרוע ברך. ויקטור (עידה) התנגד לסצינה. הוא טען שבעדה העיראקית לא כורעים ברך. היינו צריכים לשכנע אותו לצלם את הסצינה פעמיים. כרעתי ברך והוא ממש התבייש להסתכל לי בעיניים. לא ויקטור השחקן. כאדם, הוא לא היה מוכן שזה יקרה, וככה זה צולם דוקומנטרי לגמרי. חוץ מהצילומים בניו יורק, צילמנו בבית אמו של אופק ובבית של ויקטור. גם כשאני יושב אצל מפיק סרטי טראש, הכל אמיתי. מדובר באחד ממפיקי סרטי הטראש הגדולים בארה"ב, והסצינה צולמה אצלו במשרד".

 

- היית מסוגל להפיק, לביים ולשחק בסרטי טראש, כמו בן דמותך בסרט?

 

"למה לא? בהחלט".

 

- איך הרגשת כשראית את עצמך בפעם הראשונה על המסך הגדול?

 

"זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את הסרט, כי כתבתי לו את הפסקול. אבל יש הבדל בין לראות את עצמך בבית בווידאו, לבין לראות את עצמך על מסך גדול באולם קולנוע. השתן יכול לעלות לך לראש. זה לא כמו במוסיקה, כשאתה מקבל פידבקים מיידיים מהקהל שוב ושוב בהופעות. כאן אתה רואה את עצמך בגדול, זה אירוע חד פעמי, אתה רוצה פידבקים ומייד. אבל השתן יורד, זה עובר.

"אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל וולגין בירושלים, ניגשה אלי המלהקת פרי כפרי ואמרה לי: 'זהו, עכשיו אתה כבר לא מתחמק ממני'. נזכרתי שפעם היא דיברה איתי, אבל אמרתי לה שאני לא שחקן. עכשיו אני אצלה, ומאז מקבל כל שבוע טלפון ללכת לאודישן. אני לא יכול ללכת לכולם, זה בלתי אפשרי מבחינתי. משחק זה התמסרות טוטאלית, אבל אני הולך מדי פעם".

ביום השואה האחרון יכלו צופי הטלוויזיה לראות בערוץ 10 את ברייט בדרמה נוספת, אותה צילם אחרי "המנגליסטים" - סרט בשם "הניצול". "יש לי תפקיד קטן, רציתי לראות אם אני מתחבר למשהו שהוא לא בסדר גודל של שחקן ראשי, כמו ב'המנגליסטים', והתחברתי", הוא אומר.

 

- מה התחושה רגע לפני שהקהל יזכה לראות את "המנגליסטים"?

 

"כבר הייתי עם הסרט הזה בפסטיבלי סרטים בצרפת, וראיתי אנשים יוצאים ממנו ומתחילים לחשוב על החיים. מה שיפה בסרט בעיני - וזה רלבנטי לכל המשפחות, לפחות בישראל - זו העובדה שאנשים לא מדברים אחד עם השני. לכאורה יש כאן משפחה חמה ואוהבת, אבל הם לא מדברים על הבעיות הכואבות שלהם, שהרי אם היו מדברים, תעלומת הרצח היתה נפתרת מייד. אני נהנה לעשות סרטים בקונספט מסוים. לדעתי, עוד יראו אותי בסרטי אקשן או מדע בדיוני. אני אהיה הנציג הישראלי הראשון בחלל בסרטי מדע בדיוני".

 

- ספר על העבודה של הלחנת הפסקול.

 

"לוויקטור יש קבוצת חברים, המאפיה העיראקית אני קורא להם, חבורה של מוסיקאים. הגעתי לאחד מהם, נעים רג'ואן, פנסיונר שהיה פעם המנצח של תזמורת רשות השידור, ועברתי איתו על מאה שירים, עד שהגעתי לשיר הנושא. מסתבר שזה שיר בדואי בן מאה שנה, שזכה להמון גירסאות. כתבתי לו מילים בעברית, וויקטור הראה לי בווידאו מופע של אחד הזמרים הגדולים בעיראק, נזאזם ע'זרלי, שמבצע אותו. הקלטנו את השיר עם 'השמחות' ועם עוד נגנים, חברים של ויקטור, בהם חלילן בשם אלבר אליאס, ואז התברר שהוא ניגן עם אותו ע'זרלי בעיראק".

ברייט מצהיר שבכל מקרה, אהבתו הגדולה היא המוסיקה. בימים אלה הוא עוסק בסיום ההקלטות לתקליט סולו, "אוצר סמוי", פרויקט שירי משוררים. בפורים האחרון חזרה להקת "השמחות" להופיע. "זה היה אחרי שנה הפסקה", הוא מספר. "המתופף אלעד כהן-בונן נסע ללמוד תיפוף בחו"ל, צחי הר נבו הוציא דיסק דתי בשם 'שירים מהר נבו', אבל הגענו למצב שהיינו רעבים לנגן ביחד. גילינו שאנחנו עושים את זה טוב מאוד. חזרנו לעבודה, אוספים חומרים לתקליט חדש, ואנחנו הולכים להופיע ביום העצמאות".