"אני לא תוצר של התעשייה"

נימרוד לב, שזכה לאחרונה בפרס אקו"ם לקליפ השנה, חוזר עם סינגל פוליטי-חברתי חדש, שהוא שיתוף פעולה עם די.ג'יי יהל שרמן. זו הזדמנות לשמוע ממנו על החופש האמנותי עליו הוא נלחם, המעבר לגליל, מלחמת תרבות והאיסלאם, איחוד משינה והפרידה מהד-ארצי. "אני הלכתי לבנות משהו, הם הלכו להתפרק"

כשנימרוד לב עזב את הד-ארצי לפני שנתיים, חשבו שהוא השתגע. אומנם אלבומו השני "מציאות הפוכה" לא הגשים את הציפיות המסחריות, אבל לב נחשב לאמן רווחי (אלבום הבכורה "אין חלום אחר" הגיע למעמד של תקליט זהב) עם חוזה לחמישה תקליטים. ובכן, זה לא היה קל, אבל לדבריו הוא רצה להחזיר לעצמו את החלום שגרם לו לגשש אל פתחה של תעשיית המוזיקה כמה שנים קודם לכן. הוא רצה להחזיר לעצמו את החופש ואת הבעירה שכמעט וכבתה בתוך החליפה שנתפרה לו בחברת התקליטים על-פי מידות של מישהו אחר. "כולם רוצים להגיע לחוזה ואני רציתי להשתחרר. כמו ילד קפריזי שקשוב לצרכים שלו", הוא מעיד. השיחה איתו מתקיימת כמה שעות לאחר שלהקת "משינה" הודיעה על איחוד. "אמן לא רוצה ללכת אחורה. הוא יכול לבחור לחזור לרגע לאחור בכדי לחלוק כבוד לעבר, אבל זה לא מקום להישאר בו", הוא אומר, "בפנים, כל אחד רוצה ללכת למקום חדש".

מי שנתקע בלית ברירה בתודעה כבחור עם הכתפיים השריריות מהדואט עם אורלי פרל, "זה כל הקסם", מנסה ללכת קדימה. "המוזיקה הישראלית הולכת אחורה", הוא אומר, "הופעות ב'בארבי' הן לא אינדיקציה להצלחה של אמן, זה בשביל הברנז'ה, בשביל העיתונות, אבל בפועל יובל בנאי לא מוכר בנהריה. שלומי ברכה, אנשים לא יודעים מי הוא. אז כן, לפעמים אין לך ברירה, אלא לחזור למקום שבו זה עבד. זו הסיבה שכוורת התאחדה שש פעמים, אבל את אפרים שמיר, שהוא גאון מוזיקלי, אף אחד לא שומע".

 

כפר ורדים, זה כל הקסם

 

בשנים האחרונות הוא חי בכפר ורדים שממוקם בגוש תפן בסמוך למעלות. הוא עוסק בלימוד מוזיקה, הופעות, הקלטות, הרבה שעות אולפן והתעסקות בכל התחום ההפקתי. עם תל-אביב הוא מנהל, מאז התנתק, מערכת יחסים של מאהב נשוי. "אני מגיע לתל-אביב לפחות פעמיים בשבוע וזה טוב ככה", הוא אומר. "אני האחרון שמשתלב בתוך פריקיות. אני מאד עירוני, אוהב את כל הגלאם, הזוהר והחיים הטובים. אני אוהב נוחות וטכנולוגיה, וכפר ורדים הוא גוש אורבני. אין פה שום דבר גלילי חוץ מהנוף".

בכפר ורדים, שם נמצא האולפן שלו, חיים חברי ההרכב שכולל את אירית דנברג, יניב שנק ויהל שרמן, שמתגורר בסביבה. שיתוף הפעולה בינו לבין הרכב R.B.S ודי.ג'יי יהל מזכיר קומונה סוציאליסטית. הם עושים הכל בעצמם: החל בכתיבה, הקלטות, עיצוב עטיפות הסינגלים וכלה בהפקת הקליפים. "זה עוד יתרון בלהיות חופשי - חברות תקליטים ישראליות לא משקיעות בהפקת קליפים וטוענות שזה לא רווחי", הוא אומר. "מאוד תמוה בעיני, שאפילו בטורקיה הבינו שקליפים הם מכשיר חשוב, ובארץ אין בכלל פורמט שדרכו אפשר לשדר קליפים. בעיני הקליפ הוא מה שמחבר את הקהל לאמן. אמנות מסחרית היא הכי חשובה, אני לא רואה את עצמי כותב למגירה, אין לי רצון ליצור בלי קהל. זו בדיוק הסיבה שהיחס המבזה והציני לאמנות המסחרית מטופש בעיני. גם הביטלס היו מוזיקאים מסחריים, גם ELO, אואזיס, מדונה, רובי וויליאמס. מה רע בזה? זה עניין של פוליטיקה, לבטל את הרוח החופשית שלא ניתנת לשליטה ומאיימת לכאורה על הממסד".

 

"לא יצרו אותי כמו את הבקסטריט בויז"

 

"צ'יינה", סינגל שיצא לתחנות הרדיו מתוך אלבום שלישי, שהוא מפיק עצמאית בשיתוף עם 'טאלה הפקות', נשמע מבטיח. העבודה המשותפת עם R.B.S ודי.ג'יי יהל על "על הכביש", העניקה לו את פרס אקו"ם לקליפ השנה. זו לא הפעם הראשונה שהוא זוכה בפרס, אבל זו הפעם הראשונה שהפרס שלו במאת האחוזים בלי שותפות של אנשי עסקים. "הסיפוק גדול פי כמה כי עשינו את זה לבד", הוא אומר ומבהיר: "אני לא אומר שלא צריכות להיות חברות תקליטים, שהשיטה לא צריכה להתקיים, אבל לי באופן אישי זה לא מתאים".

בהד-ארצי הוא הרגיש משועבד, והשעבוד עיכב, לדבריו, את היצירה. זו הסיבה שבחר לעזוב את החברה. הוא לא מצטער על דבר ולא מצניע את תפקיד המקפצה שהיה לחברת התקליטים בהתנעת הקריירה שלו, אבל יודע להצביע על הטעויות: "הניסיון שלהם לבנות לי דימוי שונה ממה שאני, היה טעות. לא שאני רוצה למחוק או לשכתב את העבר, אני ממשיך ממנו הלאה ויודע שזו נקודת פתיחה מצוינת, אבל אני לא תוצר של התעשייה, אני לא עושה דברים מוזמנים ולא יצרו אותי כמו את 'הבקסטריט בויז'. זה היה פספוס ענק להציג אותי כך". כאן הוא מתחיל לחטט בפצע שנפתח פעם אחר פעם לאורך השיחה. "אני הלכתי לבנות משהו, הם הלכו להתפרק", הוא אומר, ומתכוון לשקיעתה של חברת התקליטים, שנמכרה לאחרונה למ.א. רויכמן כחברה כושלת עם הפסדי ענק.

 

"האיסלאם מציג תפיסה פרימיטיבית"

 

הסינגל החדש "צ'יינה", מאמין לב, הוא שיר פוליטי, לא מפני שהוא עוסק בענייני השעה, אלא מתוך ההקשרים החברתיים שבו. "פוליטיקה זה עניין חברתי. צריך להתמקד בלחזק את הפרט ומתוך הפרט נקבל חברה מחוזקת. בקטע הזה, אני הכי פוליטי שיש. הסכמתי להתחבר יותר להישרדות שלי והבנתי שרק כשהיא תתייצב, אוכל להתפנות ליצירה, פיתוח וצמיחה".

 

- בהקשר זה, מהן תחושותייך לגבי קריסת תהליך השלום?

 

"אני רואה את הדברים אחרת מרוב חברי האמנים. תפיסת האיסלאם, מטרותיו וההשתלחות שבו מכוונים לג'יהאד, שמופנה כנגד כל מי שאינו מוסלמי. זו בעיה שקשה מאד לטפל בה בכלים מערביים אנושיים. האיסלאם טוטאלי ומורכב מרוב דתי שפועל על-פי עקרונות שמרניים ונאחז בעולם ישן. מזעזע אותי לראות את ההתייחסות לאישה בתוך האיסלאם", הוא חולק זיכרונות מהתקופה בה עבד כאיש שטח טכני של חברת החדשות בשטחים. "יש משהו עקרוני שאנחנו לא מצליחים לתפוס בקשר לפנאטיות המוסלמית, והכעס שלי כלפיהם נובע מכך שאני רואה אותם כחברה שמסרבת להתפתח. הם קיבלו הזדמנות פז להיות חלק ממדינה מודרנית, אבל העדיפו לא להתחבר. אנחנו בני תרבות בעוד שהאיסלאם מציג תפישה פרימיטיבית".

לב מזכיר את ספרה של העיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י, "הזעם והגאווה", שמדבר על מלחמת התרבות בין המערב למזרח. "פלאצ'י אומרת נכון – אני לא רוצה להכחיד את התרבות שלהם, אבל הם כן רוצים להכחיד את התרבות שלי. אין כאן ויכוח בין תרבויות, אלא בין תפישות עולם שאחת רוצה לכפות את עצמה והשנייה מנסה להתגונן. זה קצת דומה לממסד הדתי שלנו, זו מלחמת תרבות וזו גם תהיה מלחמת העולם השלישית".

מתוך המקום הזה, הסכים לב להתחבר ליהדות שלו: "העולם רואה אותי כיהודי ומתייחס אלי ככזה. מתוך נקודת המוצא הזו אני אומר שהגענו לכאן מתוך סילוף של ההיסטוריה, כי לא היתה לנו ברירה. חשוב שעם ישראל יתחבר לאינסטינקט הבסיסי והאימהי של קודם כל לדאוג לילדיו".

 

לצפייה בקליפ "על הכביש" ולהאזנה לסינגל החדש של נימרוד לב, ראו קישורים תחת "וידאו", למטה מימין.