"צלמי הארץ" אינו ספר אמנות ואינו ספר לימוד, הוא אי-שם בין השניים, מנסה ומצליח במידה רבה לגשר על הפער בין פורמט האלבום לבין פורמט הלקסיקון.
כשאנו באים לבקר ספר שכזה עלינו לשאול את עצמנו, לפני הכל, מהן היומרות שאיתן מנסה מחברו להתמודד וכיצד הן באות לידי ביטוי במוצר המוגמר. על פניו נראית כוונתו של גיא רז שאפתנית עד יומרנית: "נסיון ראשון להנחת מסד שיטתי ומקיף לחקר הצילום", ניסיון למפות היסטוריה מקומית של צילום, 150 שנה של פעולה מאחורי המצלמה. הספר שיטתי ובנוי כאינדקס – עמוד או שנים לאמן, בסדר כרונולוגי, הכוללים סקירה קצרה על פעילותו בצירוף פרטים ביוגרפיים חיוניים. החלק האחרון מכיל סקירה מאירת-עיניים של התקופות השונות וטבלה נוחה לשימוש המראה את התפתחות הצילום בארץ מבחינה כרונולוגית לעומת התפתחותו בעולם באותה עת.
מדובר ביוזמה חשובה וארוכת טווח. רז החל בפעילותו למען חקר ושימור ההיסטוריה הצילומית המקומית כבר בעבודת הגמר שלו ב"קמרה אובסקורה" ומאז הוא מוסיף ועוסק בנושאים אלו. הפניה לאמנים בקשר לספר נעשתה בשנת 2000, ומאז ערך רז שני גליונות של ירחון האמנות "סטודיו" בנושא (ניתן עוד להזכיר את התערוכה "עיניים שראו את סוסקין", מאוסף צילומיו של סוסקין, ועיסוק ממושך בסממני ישראליות, כגון אבני גבול וצילומי כביש המנהרות במבט ביקורתי). לספר משמעות תקדימית עבור לימוד הצילום הישראלי בארץ והוא מהווה מישור ייחוס ראשון כבסיס אפשרי למיסוד הדיון בהיסטוריוגרפיה של הצילום הישראלי.
אף שישנם כתובים וכותבים נוספים בהקשר הצילום הישראלי ההיסטורי (אפשר להזכיר את רונה סלע, ויויאן סילבר ומספר כותבי מאמרים כגון עודד ידעיה ויוסי נחמיאס, שעסקו בחומרים דומים אך לרוב במבט יותר ממוקד סביב שאלות שונות) – ספרו של רז הוא הנסיון הראשון להביא את החומר למספר רמות של צריכה, החל בעוסקים בצילום בצורה מקצועית ומורי צילום, עבור בחובבי הצילום וכלה בקירוב לממסדיות והבאת הנושא להכרת הכלל; גם כלל כזה, שאין לו נגיעה לצילום ושההיכרות היחידה שלו עם התחום היא דרך "אלבומי החמישים" הקלישאיים לסוגיהם שיצאו כאן חדשות לבקרים (יוצאי דופן בנושא זה הם "אלבום החמישים" המדויק והיפה של קבוצת מגנום והאלבום של מיכה ברעם, צלם עיתונות חבר "מגנום"). תורמת לכך גם היותו מופץ על ידי הוצאת מפה והוצאת הקיבוץ המאוחד, הנותנות מעין "הכשר" ממסדי ליוזמה שעשויה היתה להיתפס (כפי שנתפסה בעבר) כנסיון לקטני של "משוגע לדבר".
ניסיון ליצור קאנוניזציה
עמדת המחבר מתבררת כאשר אנו מבחינים בשיקולים שונים בעמדתו באשר למי "נכנס" ומי מוצא עצמו בחוץ. בכך מנסה גיא רז לכונן פנתאון צילום ישראלי - ליצור קאנוניזציה של הצלמים המיוצגים בספר. אין אפשרות ליצור לקסיקון נקי מפניות - אולם דווקא פה טמונה נקודה בעייתית: הספר מוטה לכיוון האמנותי/תיעודי ולפיכך בחר רז לפלות החוצה מספרו (ולפיכך מ"תולדות הצילום המקומי") את האמנים המסחריים, מגזר שלם של צלמי אופנה ופירסום, מכיוון שלדבריו אלו "כמעט שלא הותירו את חותמם על התפתחות הצילום האמנותי/אישי". גם אותם אלו שנכנסו לספר אינם מוצגים בקונטקסט הפרסומי שלהם, ולמעשה נוצרת פה האחדה כלשהי של "צלמי הארץ" .
בכך מקובעת דעה בעייתית ביחס לתוקף ולערך הצילום המסחרי שנעשה בארץ (מהו צילום אמנותי היא כבר שאלה אחרת; צילום מסחרי אינו אמנות? מה הקריטריונים?). נקודת תורפה נוספת היא העדרן של דוגמאות חזותיות כלשהן להקשר הפרסומי ואופן השימוש בדימוי הצילומי בשירות הגורמים אשר הזמינו את הצלמים לעבוד עבורם. במיוחד אמורים הדברים בצילומים שהוזמנו על ידי הקרנות הציוניות (קק"ל וקרן היסוד), ושאינם מוצגים לצד הטקסט והכותרות המקוריות שליוו אותם בפרסומי הממסד. יתכן כי זהו מחיר מסוים שהיה על רז לשלם על מנת להנות מן היתרונות של המשמעת והשיטתיות של הפורמט בו בחר, ובניסיון להגיע לקהל קוראים רחב ככל האפשר מבלי ליפול ליתר פופולריזציה.
כך או אחרת, במצאי הספרים הנוכחי בתחום – ובעצם בכל קנה מידה – מדובר בספר חשוב ומעניין שבהחלט מציב רף שמן הראוי להמשיך ולהגביה אותו.
"צלמי הארץ – מראשית ימי הצילום ועד היום", גיא רז, הוצ' "מפה" והקיבוץ המאוחד