שביל של מציאות

"שני ירחים" של שרון קריץ' המספר על התבגרותה של נערה, הוא ספר עתיר בתובנות אנושיות

יש ילדים זיגזג, אבל רובם ממש לא. יש ילד אחד שמצליח לברוח לבית ספר לקוסמים, לאחרים יש מישהו לרוץ איתו, אבל מו"לים יודעים לספר, שהנוער - אותו טווח גילאים אמורפי שבין 11 לסוף עידן התום - הוא קהל היעד הכי מקופח בשוק הספרים. לא כותבים לו הרבה, וכשכבר כותבים, די מתנחמדים אליו. כל מתבגר נושא בחובו תחושה עמוקה שאיש לא מבין אותו, בעצם. סופרים רבים מדי מעצימים את התחושה הזו. כך שתמיד מרענן לפגוש משהו אחר, כמו "שני ירחים" של שרון קריץ'.

קודם כל כמה מילים על המחברת, מפני שכריכת הספר אינה מספקת די מידע; שרון קריץ' יודעת משהו על התנועה המתמדת שילדים מסויימים מצויים בה בשל גחמותיהם של הוריהם. בילדותה עברה מהעיירה הקטנה באוהיו בה נולדה אל קליבנד, ומשם לוושינגטון. מסוף שנות השבעים היא מתגוררת באנגליה. היא מלמדת ספרות אנגלית בבית ספר אמריקני שבעלה מנהל, וכל קיץ היא חוזרת לארצות הברית, כדי להיטען באנרגיות של שלווה על חוף אגם צ'אטקווה במדינת ניו יורק. "שני ירחים" זכה במדליית ניוברי, פרס אמריקני לספרות ילדים ונוער שמייד משכן את הזוכה ברשימת הספרים ה"נכונים" עליהם ייאלצו מאות אלפי ילדים לעשות בוק ריפורט, אבל הפעם זה כדאי.

 

שברים בפרברים

 

"שני ירחים" הוא סיפורה של סלמנקה טרי הידל, שיכולה היתה לזכות בשם מוזר עוד יותר, אלמלא גילו הוריה רגש של איפוק ברגע האחרון. החיים שלה לא משקפים את החלום האמריקני מן הפרברים, אלא את שברו, ואת מצבם הבעייתי של כמחצית מילדי אמריקה, שהוריהם החליטו להיפרד. בגיל שבין 11 לסוף עידן התום, כבר יודעים הכל ומבינים הכל, רק שאין שום כוח לשנות את העולם. מכאן חלק מן הזעם והתסכול של בני העשרה. סלמנקה מפרקת חלק מן הזעם בסיפורים, אבל בתוך כל סיפור שוכן סיפור נוסף.

המסגרת הכללית היא מסע לביקור אצל אמא. סלמנקה ושני הסבים שלה, טיפוסים מעוררי אהדה במידה כזאת, שמייד איוויתי לי כאלה, חוצים פחות או יותר את אמריקה. אבל הנופים והמעברים הכלולים במסע הם רק תפאורה לנופי הנפש של סלמנקה, שנעים במהירות של ענני סופה מאופטימיות פטפטנית לייאוש קל ומכמיר את הלב.

 

ברשת הסיפורים

 

יש עוד גיבורה בספר, וזו פיבי וינטרבוטום, חברתה הבעייתית של סלמנקה, ילדה שהנאורוזות האמריקניות תקועות לה בעמקי המוח עד כדי כך שהיא מפתחת חרדה עצומה מכל מה שמכיל כולסטרול, להוציא את הבראוניז של אמא. פיבי בטוחה שעוקבים אחריה, שמציקים לה, ושממררים את חייה באופנים מאוד יצירתיים. סלמנקה נלכדת ברשת הסיפורים של פיבי, אבל גם מתווה ביניהם איזה שביל של מציאות שבו תוכל לפסוע, במיוחד כשהעולם מתנהג אליה בדיוק ההיפך ממה שאמור לקרות בחלומות הורודים.

יופי של ספר, ומה שיפה בעיני עוד יותר, שזה בעיקר ספר של בנות. אין בו מסע כיבושים וגילוי עצמי, אלא נסיעה שבה מתהדקים קשרי משפחה, צומחות מחויבויות אנושיות ותובנות אודות אחריות וחמלה, חברות ואהבה, ובמיוחד אודות מה שלא ניתן להשיג בעולמנו זה, כשאיש לא מזמין אותך לבית ספר לקוסמים. התרגום טוב במידה כזאת, שהוא שקוף לקורא כמעט לגמרי ומאפשר לו לרוץ בטקסט בלי בעיות.

 

שני ירחים, שרון קריץ', מאנגלית: רנה ורבין, "ידיעות אחרונות", 317 עמ'