עם ישראל חי

בבית הנשיא חנכו את חודש הזמר העברי בהרבה ציונות (קצב: "אתם נכס לאומי"), פטריוטיות (לבנת: בכינרת אנו מושיטים את ידינו לגעת בהרי גולן, בדימונה אנחנו תרים אחרי סימונה) - אבל בלי רוק חס וחלילה, או היפ הופ רחמנא ליצלן

פתיחת חודש הזמר העברי בבית הנשיא בירושלים (ד' בערב) היתה מסוג האירועים שהמילה "מפוהק" כתובה עליהם באותיות גדולות עוד הרבה לפני שהתחילו. התוכניה בישרה על שלל נאומי מכובדים שלאחריהם תצולם במקום תוכנית מיוחדת של "שירה בשידור" - תרומת ערוץ 1 למגיפת השירה בציבור התוקפת אותנו לאחרונה.

אלו שחשבו להתנחם בקייטרינג התאכזבו מעט כאשר גילו את הכיבוד הצנוע. "אומרים שיש פה גלידה מאוד טעימה", אומרת קשישה אחת לחברתה, אך עקבותיה של אותה גלידה מסתורית לא נודעו.

במרכז הרחבה ניצבת התפאורה שהוכנה לצורך צילום התוכנית. על השולחן העגול שבאמצע ניצבים בקבוקי בירה וכוסות, הטקסט של יוני רועה מופיע על גבי הטלפרומפטר, וארבעה אקורדיוניסטים כבר תופסים את מקומם בעמדת "היכון".

זמרת מחממת את הקהל בשירת "הללויה". "אתם מוזמנים לשיר איתי!" היא אומרת בציפיה לשיתוף פעולה שלא ממש מגיע. הניסיונות לעניין את הקהל ב"אדון עולם" וב"פרחים בקנה" גם כן לא מצליח במיוחד. כדי להציל את המצב מגיע יוני רועה, שיש לו היסוד לחשוש שהלוקיישן המכובד עלול להפריע לו במשימתו: לשלהב את הקהל וליצור את אווירת הסחבקיה הנחוצה לתוכנית שהוא מגיש. "אל תהיו מכופתרים מדי. זו תוכנית רגילה של שירה בשידור. היא עובדת הכי טוב כשהקהל משתף איתנו פעולה ושר כמו שהוא יודע. אל תחששו בגלל איפה שאנחנו נמצאים. ועכשיו אני מבקש שקט - כבוד הנשיא צריך להיכנס. צריך לקבל אותו ולהיות מוכנים ושקטים וממלכתיים עד הכניסה שלו. כולם לעמוד בבקשה".

 

"תולדות הזמר - כתולדות הציונות"

 

הקהל מזדקף לכבוד כניסת הפמליה המכובדת, הכוללת מלבד נשיא המדינה גם את שרת החינוך לימור לבנת, יו"ר אמנות לעם אלעזר שטורם ומנכ"ל אקו"ם יוריק בן-דוד.

לאחר שנשיא המדינה משחרר את הקהל מההקשב, ניתן אות הפתיחה וצילומי התוכנית מתחילים. ספק אם הצופים בבית פותחים את הטלוויזיה בשעה של "שירה בשידור" כדי לשמוע נאומים ממלכתיים, אבל בהנחה שלא תיעשה עבודת עריכה, זה מה שהם יקבלו.

"גילה ואני מאוד שמחים לפתוח את ירח הזמר העברי", פותח קצב את נאומו. "תולדות הזמר העברי הם כתולדות התנועה הציונית. השירים הישראליים משקפים את מה שאנחנו עוברים בארץ. אתם היוצרים, הנכם פה לציבור ולהלכי הרוח שלו. אתם מצליחים להביע את מה שאנחנו חשים. סביבכם יש הסכמה לאומית. אתם נכס לאומי". לאחר שהלאים את האמנות מתפנה הנשיא לחלוק עם הקהל את הדברים שמעלים חיוך על פניו בימים אלו: "אני שמח באופן מיוחד שגל השירה בציבור הולך ומתרחב במדינת ישראל. זו הוכחה שהציבור אוהב את יצירותיכם", הוא מפרשן. "שיריכם מרווים צימאוננו. למרות הקשיים אני קורא לכם לא לעצור. אני יודע שתקופה קשה עוברת על תעשיית המוסיקה, אבל החברה הישראלית זקוקה לכם ומצדיעה לכם. אני מקווה שתראו שכר לעמלכם". לסיום הוא מאחל הצלחה באירווזיון לליאור נרקיס ("כולנו נלווה אותך מפה באהבה גדולה") ומפנה את הבמה לשרת החינוך.

 

"אנו נושאים לפידים"

 

כאילו כדי להצדיק את התדמית האובר-לאומית שדבקה בה, פוצחת לבנת בנאום מלא פאתוס על מקומה של הזימרה העברית בחיינו: "שירי זמר הם ראי לתקופה, והם הולכים עם המחנה בשירת: "אנו נושאים לפידים". היא מתחילה בסקירה ארוכה של שירים שפיארו את מצעד הפזמונים אי שם בימי הפלמ"ח ומתארת את הרטט שכל שיר כזה מעלה גם היום בגו הציוני השומע אותו. "כמה אנחנו מצטמררים כאשר אנו שומעים על הפרטיזנים השרים: 'אנחנו פה'! וגם כשאנו מטיילים ברחבי ארצנו מתנגנים לנו השירים. בכנרת אנו מושיטים את ידינו לגעת בהרי גולן, בדימונה אנחנו תרים אחרי סימונה...". היא ממשיכה למנות שירים, ולא שוכחת להגיע לנושא שבזכותו יצפאן עשה ממנה קריירה: "וירושלים, שאנו נוגעים באבניה שלהם לב אדם ואוהביה ששים בה. גם בדור שלנו קמו יוצרים בעלי השראה המבטאים את מה שבלבנו", היא אומרת ומביאה כדוגמה את "אין לי ארץ אחרת", שנכתב כמחאה על מלחמת לבנון. "כשתסתיים כאן החגיגה", היא מסכמת, "אנחנו נקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. שיר ישראלי".

ומהו בעצם שיר ישראלי ע"פ האירוע? אם לשפוט לפי הרפרטואר שהוצג בערב, המוסיקה הישראלית עצרה עוד הרבה לפני מועדוני הקצב של רמלה בשנות ה-70. בין מחרוזת של שירי הפלמ"ח שפתחה את הערב למחרוזת שירי להקות צבאיות שהושרה ע"י להקת הצופים של מכבים-רעות, השיר החדש ביותר שהיה אפשר למצוא היה זה הידוע כ"רגל מעץ" של בני ברמן. אפילו מרגול, שבאירוע מכובד כזה כמובן שהומר כינוייה לשמה המלא מרגלית צנעני, לא שרה את שיריה המוכרים אלא את "היו זמנים". הקהל בשלב הזה כבר מתמסר ליוני רועה ולשאר הצוות של "שירה בשידור" ואווירת "ביחד'נס" מתקתקה עוטפת את הקהל השר בציבור. הורס השמחה היחיד הוא אלעזר שטורם, יו"ר אמנות לעם, שבנאומו מסרב ליפול בשבי קסם השירה בציבור: "השירה בציבור היא טרנד", הוא מזהיר. "וכטרנד היא גם תחלוף. ואז אנו עלולים להישאר בלי מוסיקה. אני פונה אל המלחינים והזמרים ומבקש: אל תניחו את מלאכת היצירה החדשה של זמר העם של ימינו. עלינו ללכת גם קדימה."

ובינתיים, במקביל לשולי נתן ששרה, איך ניחשתם, את "ירושלים של זהב", עומדים על במה לא רחוקה מכאן שלום חנוך ומוניקה סקס, המופיעים במסגרת יום הסטודנט. גם זו מוסיקה ישראלית, אבל הם ודומיהם לא זכו לבדל של ייצוג בערב הזה. כאילו ש"לילה" של חנוך לא נכנס לקאנון, כאילו שהלהיטים הרבים ב"פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס לא מדברים לנוער של "להקת צופי מכבים-רעות" יותר משירי הלהקות הצבאיות אותם זימרו הערב. שיר אחד חדש דווקא כן נוגן בערב הזה. "שיר מכל הלב" שמו. הוא נכתב במיוחד לרגל חודש הזמר העברי ומבוצע ע"י ליאור נרקיס וצביקה פיק. אז כבקשת יוני רועה, בואו נפצח כולנו יחד בשיר: "זהו שיר מהנשמה / של פיוס והשלמה / הוא נוגע בכולנו / שיר מכל הלב / זה הקשר אל המקום / אל השפה ואל החלום / זה הלב של העולם / וכולם כאן בני אדם". כפיים.