מראה וירטואלית

ישראל אמורה להיאבק על חייה כמדינה דמוקרטית אבל היא מתנהגת כאילו היה מדובר במלחמת מותרות

אז הם שוב נסעו לוושינגטון, והבחור הטוב והמקסים הזה, ביל, שעתידו כבר מאחוריו, נעטף בחיוך עגמומי ופלט עוד כמה מילים טובות לחלל האוויר הדחוס, וחשב בליבו, "למה לעזאזל הסתבכתי בכל הסיפור הנורא הזה?". אחר כך הם חזרו הביתה ושוב מאשימים זה את זה ב"אתה התחלת", ו"אתה יכול לעשות יותר" ו"לא ניכנע עד שנקים את מדינתנו שבירתה ירושלים", וממשיכים להתקוטט כמו שני ילדים, שאף אחד מהם לא מבין אפילו מה האחר רוצה ממנו.

ברק ושריו יגידו: "לא נחזור לשולחן הדיונים עד שלא תפסיקו את האלימות", וערפאת ושריו ישיבו: "לא נחזור לשולחן הדיונים עד שלא תפסיקו את האלימות" - אנטי-דיאלוג במחזה אבסורד שהקהל שכח זה מכבר את ההתחלה שלו, ושמשמעותו נקבעת על פי אוזן המאזין.

ישראל איננה מעצמה קולוניאליסטית, שהמטרופול שלה מרוחק מאות ואלפי קילומטרים מהמושבות הקולוניאליות הנידחות בירכתי עולם. במונחים פלסטיניים, שכונת גילה היא קולוניה. אבל מלחמת ישראל-פלסטין היא לא מלחמת וייטנאם-ארה"ב, ואפילו לא מלחמת צרפת-אלג'יריה. כאן זה שונה. מלחמת ישראל-פלסטין מתנהלת בין שתי תנועות שחרור לאומיות ולא בין כוח זר לכוח מקומי. הרקע, המוטיבציה ושאר נתוני הפתיחה באמת שונים ולכן גם המשך הסכסוך, התנהלותו ופתרונו האפשרי אינם דומים, אלא באורח חיצוני, למלחמות אחרות.

ויחד עם זאת, המודל הסיני והוויטנאמי שימשו את אנשי הפתח וארגונים אחרים כבר לפני שלושים שנה, וכאן טמון מפתח חשוב להבנת המתרחש ממש ברגעים אלה מעבר לקו הירוק ואולי גם בתוכו.

הפלסטינים הביטו אז במראה הווירטואלית והיו בטוחים שהם רואים לוחמי וייטקונג. "מלחמת העם, צבא העם", ספרו של הגנרל גיאפ, מפקד צבא צפון-וייטנאם בתחילת שנות החמישים ומי שניצח את הצבא הצרפתי הקולוניאלי ואחריו גם את צבא ארה"ב, נמצא אז בתרמיליהם של פלסטינים הרוגים או שבויים ושימש כספר מתכונים להצלחה במאבק השחרור הלאומי. על תקן "דע את האוייב" תורגם ספרו של גיאפ לעברית ב1969- (על ידי אליקים רובינשטיין) והופיע בהוצאת משרד הביטחון הישראלי.

מאיר עמית, לשעבר ראש אמ"ן וראש המוסד, כתב בהקדמה ש"הספר בא להאיר לנו קצת מן היסודות המדריכים את כוח הדחף שבקבוצת אנשים הנאבקים למען אידיאל". בהמשך המסקנה הישראלית הממסדית היא ש"הוייטקונג דומה לצה"ל יותר מאשר ללוחמי הפתח", משום ש"הכובש הישראלי אינו אימפריאליסט ואינו קולוניאליסט; הוא ללא ספק מתקדם הרבה יותר, ליברלי הרבה יותר ודמוקרטי הרבה יותר מן השלטון בו היתה נתונה האומה הפלסטינית הכבושה לפני כן". איזו טעות עצובה, הנובעת גם היא מהתבוננות במראה הווירטואלית במקום במציאות של היריב. כי למרות שיש בה הרבה מן האמת, האמת הזאת פשוט איננה רלוונטית לגבי הצד הנכבש.

הרי גם הדמוקרטיות הצרפתית והאמריקנית היו ללא ספק "מתקדמות, ליברליות ודמוקרטיות" הרבה יותר מכל המשטרים שהכירו הווייטנאמים קודם לכן (וגם לאחר מכן). אבל זה לא הכל. הטעות הבסיסית הזאת היא לא רק עצובה אלא טרגית ממש, משום שבניגוד מוחלט לצרפת ולארה"ב בוויטנאם ובאלג'יריה, ישראל אמורה להיאבק על חייה כמדינה דמוקרטית וכמדינה בכלל, אבל היא מתנהגת כאילו היה מדובר במלחמת מותרות, המתנהלת על שטחים עתירי חומרי גלם (גם היסטוריה היא חומר גלם - למיתוסים) ועתירי אוכלוסייה שאותה היא רואה ככוח עבודה זול ומשולל זכויות אזרח בהגדרה, אם לא חוקית-תחוקתית - לפחות דה-פקטו.

למרבה הצער, למעט ממשלת רבין-פרס עד ה4- בנובמבר 1995, כל ממשלות ישראל, שמאל וימין ומה שביניהם, התחפרו בטעות האופטית הזאת. במקום לעוט על ההזדמנות ולהשיג הכרה כלל-ערבית ופלסטינית בגבולות יוני 67' (שאותה ניתן להשיג אפילו עכשיו), ממשיכה ישראל להתעקש על זכותה להמשיך להתחפר, ולהתבצר בקלישאות מוסרניות, כגון "כולנו רוצים שלום", ובמתקפות "הסברה". זאת כתחליף לצורך הדוחק והבלתי נמנע לקבל את ההחלטות האמיתיות הנובעות מן הרצון הזה ולבצע אותן בפועל, ולא רק מול המראה הווירטואלית המתעתעת ונוטפת הדם.