שני אישים מן האגף הימני של הזירה הפוליטית, בני אלון וישראל הראל, טענו בשבוע שעבר כי המדינה הפלסטינית אינה בת-קיימא. הראל – עיתונאי, איש עפרה, מראשני גוש אמונים – הסביר במאמר ב"הארץ" כי מידותיה של המדינה החזויה האמורה הן כה זעירות עד שאי אפשר כי תשרוד. כך גם קובע אלון בחוברת שהפיץ בין מעצבי דעת הקהל. הראל מצביע על צפיפות האוכלוסייה ביו"ש ובעזה: כבר עתה גדולה האוכלוסייה מיכולת הנשיאה של כברות האדמה הקטנות, ועל אחת כמה וכמה בעתיד. המצב חמור ביותר בעזה, שבה קצב הריבוי הטבעי הוא המהיר בעולם והאוכלוסייה נכפלת מדי דור. כיוון שהפלסטינים אינם סינים ואין סיכוי שייטיבו לנהל את ערי המדינה הקטנטנות שלהם כמנהג סינגפור והונג-קונג, יש להניח שמצוקתם תתורגם לתוקפנות כלפי ישראל והם ינסו להתרחב על חשבונה. אלון מוסיף על התחזית הזאת נימוקים היסטוריים מסוג "זכותנו על הארץ".
האבחנה דומה, אבל התרופות שונות לגמרי. אלון מציג את מפת הבנטוסטנים בנוסחתה הכי קמצנית ובה משוסעים שטחי המדינה הפלסטינית לעשרות פתיתים. לנוכח המפה הזאת, שהוא אינו טורח להסביר מדוע אין בלתה וכביכול היא כבר מוסכמת על הכל, אין צורך לנמק את הטענה בדבר אי יכולתה של המדינה הפלסטינית להתקיים. הוא מציע כיבוש, הריסת "תשתית הטרור", הריסת מחנות הפליטים ומתן סיוע כלכלי גדול לירדן שתאזרח את מיליוני הפלסטינים הגרים בא"י המערבית ואת אלה מתושבי הפזורה הפלסטינית שיצטרפו אליהם. לעומתו, הראל אינו מציג מפה ואינו שולל את קיומה של המדינה הפלסטינית, אלא מציע להרחיבה על חשבון שטחים בסיני שתעניק לה מצרים. הוא קורא למהר ולהציג את תביעתו בפני המצרים, כדי שיסתגלו אליה.
הצד השונה בשתי ההצעות הוא שלילה מוחלטת של המדינה הפלסטינית (אלון) לעומת הסכמה לכינונה ואפילו דאגה להרחבתה (הראל). הצד השווה הוא תלייתן ברצונם הטוב של אחרים או באינוסם. לפי הצעתו של הראל יש לכפות על מצרים ויתור על שטחים משלה, ולפי הצעתו של אלון יש לכפות על הפלסטינים ויתור על המדינה שאליה הם נכספים, לכפות על ירדן פלסטיניזציה מואצת ולתבוע מהעולם המפותח לממן את הניסוי הזה ביד רחבה מאוד. מדובר על מהלכים שיימשכו דורות, במקרה הטוב ביותר, ובמקרה הרע – עד עולם. אין סיכוי קל שבקלים כי מצרים, שהתעקשה על טאבה הזערורית, תיאות להעניק אדמה לפלסטינים, ואין צל סיכוי שבית המלוכה ההאשמי יתרום את חיסולו לטובת סיום העימות בין היהודים לפלסטינים. את המשפט האחרון לעניין זה – "גם הפלסטינים לא יוותרו" – יש להוסיף רק מפני ששני האישים מורגלים לחשוב שאת שכנינו אפשר לאלץ לכל דבר.
ובשתי ההצעות, הנובעות מבעיה אמיתית, גם יש פן כמעט מגוחך: שני המתנחלים חרדים מפני צפיפות האוכלוסייה בשטחי פלסטין החזויה, ושניהם פועלים בהתמדה כדי לגזול מהפלסטינים את מעט השטח שנותר בידיהם אחרי מלחמת הקוממיות. כאשר הוקמו עפרה ובית-אל, מקומות מגוריהם, הוסבר כי המתנחלים תופשים גבעות חשופות, מרחבי ישימון, ואינם גוזלים את כבשת הרש הפלסטיני. ולפתע – צפוף.